מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׂה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:

מכזיב ועד הנהר ועד אמנום. כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח ורצועה יוצאת מעכו שיושבת ברבועה של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית ואותה רצועה משוכה כלפי צפון והולכת עד כזיב ורצועה אחרת משוכה מעכו כלפי מזרח ובה הנהר האמור כאן, ואלו השתי רצועות כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל:

משיעשה כיוצא בו. משיצמח כמו המין ההוא:

ובכיר. הוא הממהר לצאת בתחלת מוצאי שביעית:

ואפיל. הוא המתאחר שנשאר מפירות שנה שביעית שעברה והלכה כרבי:

מאימתי מותר וכו'. עיין מ"ש במשנה דלעיל בסייעתא דשמיא:

משיעשה כיוצא בו. בפירו' השני שכתב הר"ב מפני שרבה ההיתר על האיסור ונתבטל סיים הר"ש ואף על גב דבירק אזלינן בתר לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית:

הותר האפיל. פירוש מקום האפיל דתלינן וכו'. כמו שכתב הר"ב:

במוצאי שביעית מיד. פי' הר"ב לפי שהיו מביאין ירק מחוצה לארץ וכו'. עיין במשנה ט פרק ו דנדרים מה שכתבתי שם בס"ד: