מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ:

אם מתחשב. כלומר אם אדם חשוב הוא והוא נכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להיטיב ריח המרחץ כגון דברים שיש להם ריח טוב והם עריבים לאכול:

מרחץ שהוסקה בתבן וקש וכו'. מותר וכו'. ל' הר"ש אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן ע"כ. והוא במשנה ז פ"ט. וכתב בכ"מ בפ"ה דאם הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה. ועי"ל דלכתחילה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם עכ"ל. ולפי תירוץ השני קשיא. דלאשמועינן [*הא דואם מתחשב] במלוגמא ומאי איריא מרחץ ונראה דאותו תירוץ לא קאי אלא לפי' הרמב"ם דמפרש באדם המתחשב דאסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהא ריחה נודף ויהיו דברים הנאכלים ועל פי' זה הקשה הראב"ד מאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית אפילו בשל שאר שנים לא ירחוץ בשנה השביעי' מפני זה החשש ותירץ הכסף משנה דאה"נ ומשום רישא דמותר נקט של שביעית. א"נ לרבותא נקט שאע"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה ע"כ. [*ופירוש תבן וקש ברפ"ט דב"מ]: