כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וִידִיעָה בַסּוֹף וְהֶעְלֵם בֵּינְתַּיִם, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף, שָׂעִיר שֶׁנַּעֲשֶׂה בִפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד:

שהן ארבע. יש לרבות עוד שתים אחרים דלא כתיבי. והן, הן ולאו דלשעבר. כמו אכלתי ולא אכל, או לא אכלתי ואכל:

כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף כו': התחיל ביאור ידיעות הטומאה בראשונה כדי שישלם המאמר בדבר שאינו מענין המסכת ויחזור לענין המסכת והיא שבועות אבל שבת ונגעים כבר ייחד לכל אחד מהם מסכת בפני עצמה וממה שאתה צריך לידע שעונש טומאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג קרבן אמרה רחמנא והביא את אשמו לה' וגו' ואם אי אפשר לו קרבן מן הצאן אמר ואם לא תשיג ידו וגו' ואם לא תגיע ידו וזהו קרבן עולה ויורד ואינו חייב קרבן עד שתהיה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים והראיה על זה דאמר רחמנא בענין ההוא ונעלם ממנו והוא ידע ואשם אמרו ונעלם ממנו מורה שקדם לו ידיעה לפני זה ואמרו והוא ידע ראיה שידע מה שנעלם ממנו תחלה הנה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים ואמנם ענין ראיותיהם על שעיר יום הכפורים הנשרף כולו יארך ספורו ויותר ראוי להתפרש בהש"ס מלפרשו בחבורנו זה:

כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף וכו'. שהרי הוא אומר ונעלם. מכלל [דידע] והוא ידע. הרי כאן שתי ידיעות. ברייתא בגמרא ופרכינן אלא מעתה גבי סוטה כתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוי ידע מעיקרא. אי הוה ידע מי בדקו לה מיא. והא תניא ונקה האיש וגו' בזמן שהאיש מנוקה וכו' [כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ק דסוטה] ותו גבי תורה כתיב (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי מכלל דאיכא דהוה ידע בה. והכתיב [שם] לא ידע אנוש ערכה ומסיק ידיעת בית רבו [שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא] שמה ידיעה. פרט לתינוק שנשבה בין הנכרים:

שיש בה ידיעה בתחלה. כתב הר"ב איידי דזוטרי מילייהו וכו'. אע"ג דנפישי מילייהו משבועות ביטוי. דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי. ומשבועות ביטוי ליכא אלא פרק ג'. מ"מ מילי דכל שבועות נפישי טפי. שבועות ביטוי. [שבועות עדות]. שבועות פקדון. ודיינים. תוס'. וכתבו עוד וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא. דהא ממראות נגעים סליק. ע"כ. כלומר והואיל ולא מפרש בה הכא. תו ליכא לפרש ברישא אלא במאי דפתח. דהא מאי דסליק לא פריש בה ולא מידי:

יש בה ידיעה בתחלה וכו'. שעיר הנעשה בפנים וכו' שהרי הוא אמר בשעיר זה (ויקרא ט״ז:ט״ו-ט״ז) וכפר על הקדש. מטומאה שבקדש. יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר. ת"ל [שם] ומפשעיהם לכל חטאתם. חטאים דומיא דפשעים. מה פשעים שאינן בני קרבן. אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה וכו' פירש הר"ב במשנה דלקמן ותו אמרי' בגמ' ונתכפר כפרה גמורה ומשני אי כתיב מחטאתם כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם (מכלל דבני חטאת נינהו) [צ"ל להנך דאתי לכלל חטאת]. ברייתא בגמ' דף ז' ח':

שעיר הנעשה בפנים. פי' הר"ב שעיר של יוה"כ. שמביא מדמו לפנים. שלשה שעירים נעשין לצבור ביום הכפורים אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמ"ש באחרי מות. ואחד קרב במזבח החיצון במוספין. והוא כתוב בפרשת פנחס עם שאר כל מוספי המועדות. רש"י:

ויום הכפורים. הוא עצמו מועיל עם הקרבנות. שנאמר (ויקרא כ"ג) כי יום כפורים הוא. לשון רש"י במשנה דלקמן:

תולה. פירש הר"ב להגין עליו מן היסורין. הכי מסקינן בגמ' דף ח'. ופירש"י במשנה שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג שכל השוגגים צריכין כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה [ענושים] הן:

עד שיודע לו. לשון הר"ב שאכל קדש בטומאה. וכן לשון רש"י וחדא מתרתי נקט. וה"ה שנכנס למקדש: