שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב, שֶׁזֶּה חַיָּב. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתָּיִם:

שבועות שתים. שאוכל ושלא אוכל. הם השתים המפורשות, דכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) להרע או להיטיב, דמשמע להבא. לא אוכל, להרע. אוכל, להיטיב:

שבועת שתים שהן ארבע שבועה שאוכל כו': שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב כו': באמרו שלא אוכל ושלא אשתה גלי אדעתיה שאמרו שלא אוכל אכילה לבדה בלא שתיה ולפיכך חייב שתים:

שבועות שתים שהן ארבע. אין לדקדק דהכא מפרש שתים שהן ד' ברישא והדר דיני דשבועות. ובידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא. והדר מפרש שתים שהן ארבע. תוס' פ"ק ד"ג:

שאכלתי ושלא אכלתי. כתב הר"ב הם השתים הנוספות ממדרש חכמים. כר"ע במתני' ה':

היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב. גמ' ולא והרי נמלה [כדתנן במ"ב פ"ג דמכות] בריה שאני. והרי הקדש שהוא חייב מעילה בש"פ כדתנן בר"פ ה' דמעילה ואפי' בפחות מכזית הא בעינן ש"פ שזהו שעורו והא מפרש דכ"ע מודו מדפי' הר"ב לקמן שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ש"מ דמפרש שבועה [*שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא] לכ"ע [מחייב] בכ"ש. מפרש נמי כבריה דמי. פירש רש"י כבריה בשאר אסורים דמי. בריה טעמא מאי משום דחשיבה. מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עליה:

וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן. כלומר מדבר ואוסר. דהא אשכחן שבועת העדות אלא דהתם מדבר וחוטא הוא. וכן משכחת מגדף לר"מ במשנה ב' פ"ק דכריתות ושם בגמ' דף ז' ברייתא דר"ע סבירא ליה דמגדף מביא קרבן. וכן נזיר שאני דלא מביא קרבנו על דבורו אלא לאשתרויי ליה חמרא. גמרא ותוספות:

שלא אוכל. ואכל ושתה. אינו חייב אלא אחת. כתב הר"ב אע"ג דשתיה בכלל אכילה מפרש בגמ' דילפינן מקרא כמ"ש במשנה ג' פ"ח דיומא. [ד"ה אינו]. ואי בעית אימא סברא דא"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו ופירשו התוס' דבלשונם הוו קרו לאכילה טעימה. וכתב הר"ן בשם בעל הלכות גדולות דאע"ג דאית לן קרא. איצטריך סברא דמהו דתימא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו להו אינשי הכי. קמ"ל: