אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכָרְתִּי, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן:

משלם את הכל. כל הנך דתנינן במתניתין, שבויה ושבורה ומתה וגניבה ואבדה. אבל מתה מחמת מלאכה, אינו משלם, דלאו לאוקמה בכילתא שאלה. והמשנה הזאת מפורשת בהשוכר את הפועלים:

ראה עדים שממשמשין ובאין. כתב הר"ב רבותא אשמעינן וכו' ובאו עדים שגנב וטבח ומכר וכו' וכן לשון רש"י. דאילו אין כאן עדים על הגניבה מאן מחייבו אטביחה ומכירה. אע"פ שיש עדים שטבח ומכר אי לאו דאיהו אודי שגנב. אימא דידיה טבח דידיה מכר ומ"מ א"צ שאלו העדים שמעידים על הטביחה ומכירה שהם עצמם הם שיעידו על הגניבה אלא אפי' אם אחרים הם וכדתנן בהדיא במ"ב פ"ז דב"ק. ועיין בפירוש הר"ב שם משנה ד':