סוֹטָה א׳ · ז׳

בַּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ. הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בָעֲבֵרָה תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן. וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָלֵט:

על המשנה הזו

משנה סוֹטָה א׳ ז׳, מתוך מסכת סוֹטָה שבסדר נשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

במדה שאדם מודד בה מודדין לו כו': קשטה ענין הקשוט ידוע. והמקום ניוולה הוא מה שנקדם מגילוי ראשה וסתירת שערה וקריעת בגדיה וקשירתה בחבל. היא גלתה עצמה רומז שהיתה יושבת בפתחי הבתים ומיעוט היותה נסתרת מן האנשים עד שחשדה בעלה עם מי שחשדה ועונשה בזה שתהא מגולה לעיני האנשים והנשים והוא מה שאמרו המקום גילה עליה וכמו כן באר הגמרא תלקה הירך תחילה ואח"כ הבטן כשהיה מארר אותה הכהן והוא אמרו בתת ה' ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ואמרם ושאר הגוף לא פלט ר"ל ששאר אברי גופה אינם פלטים מן החולי אלא מגיע לכולם הנזק אבל הירך תחלה ואח"כ הבטן ואח"כ האברים כמו שנתבאר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

לפיכך תלקה הירך תחלה. לקלל אותה דכתיב (במדבר ה׳:כ״א) בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. רש"י. ובגמ' הא כתיב (שם) וצבתה בטנה ונפלה יריכה. אמר אביי כי לייט. לייט תחלה ירך והדר בטן לייט ומיא כי בדקי כי אורחייהו בדקי. בטן ברישא והדר ירך. בקללה נמי כתיב (שם) לצבות בטן ולנפיל ירך ההיא דמודע לה כהן. דבטן ברישא והדר ירך. שלא להוציא לעז על מים המרים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל