אֵינוֹ כוֹתֵב לֹא עַל הַלּוּחַ וְלֹא עַל הַנְּיָר וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא, אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּסֵּפֶר. וְאֵינוֹ כוֹתֵב לֹא בְקוֹמוֹס וְלֹא בְקַנְקַנְתּוֹם וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם, אֶלָּא בִדְיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּמָחָה, כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק:

כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים. ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה ואח״כ מביא מנחתה, אע״פ שנמחק השם, מיגעה כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת, שאע״פ שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אני אינה שותה:

אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר כו': לא יקשה עליך זה המאמר עם מה שאמרנו בפרק שלישי דיומא (דף ל"ז.) אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה לפי שזאת הפרשה הכתובה בלוח של זהב אמנם היתה כדי לכתוב ממנה פרשת סוטה על הספר כמו שנזכר ולא נצטרך להביא ס"ת לכתוב ממנו כשהיתה אצלנו סוטה וכבר בארו בגמרא (שם) שפרשת סוטה שהיתה כתובה על לוח של זהב היתה כתובה כך והטעם בזה שאינו מותר אצלנו לכתוב פסוק מן התורה על הסדר בשעה אחת אלא בספר לפי תנאי הכתיבה המבואר בספר תורה תפילין ומזוזה אבל על הלוחות אין כותבין אלא תיבה תחת תיבה או שתי תיבות תחת שתי תיבות ומשלים דף אחת ויתחיל דף אחרת על הצורה אשר בארנו וכשהיה הכהן כותב ספר מזה הלוח יכתוב כתיבה ישרה וממה שצריך שתדעהו מה שאמרו מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה לפי שנאמר את כל התורה הזאת ואמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט ולא יהיה המשפט אלא ביום כמו שבארנו בר"ה (פ"ג הל' א') ואמרו כתבה למפרע פסולה לפי שנאמר האלה כמו שהיא מסודרת ואמרו כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה לפי שנאמר והשביע וכתב ואמרו כתבה אגרת פסולה בספר אמר רחמנא כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. ומה שאמר כאן שהיא לא תכתב אלא בדיו ונתן טעם לזה כתב שהוא יכול להמחק ובכ"מ שאנו מצריכין כן בספרי תורה וזולתם שלא יכתבו אלא בדיו ראיה שספרי תורה ג"כ צריך שיהיו כתיבתם כתב שהוא יכול להמחק ולכך ראיתי בא"י מרחיקין כתיבת ספרי תורה באחת ממיני הדיו נקרא בערבי חיב"ר אלא בדיו ממש ומי שהורה להם בכך אינו אצלי אלא טועה הרבה מאוד שאומר שספרי תורה הכתובים באלחיב"ר פסולות מפני שאינם נמחקות והנה טעה בפסק ההלכה שהוא לא ידע הדרכים שמתקיים בהם פסק ההלכה מן הגמרא שהדבר האחרון הבא בגמרא בזה הענין הוא מה שאמרו בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש ואחר שהדבר היא כך אין אצלנו מה שיאסר כתיבתו באלחיב"ר אלא מפרשת סוטה שבמקדש בלבד למה שאמר ומחה כמו שאמרנו. וממה שראוי שתדעהו מה שאמרו צריך שיתן מר לתוך מים דאמר קרא מי המרים שמרים כבר כלומר שהוא מטיל במים מה שימר טעמם ואז תמחק בהם הפרשה: אמר המעתיק ראיתי לבאר בכאן מהו חיב"ר ומה הוא דיו כפי שפירשו אותו הגאונים בחבוריהם כדי שיתבאר למי שאינו יודע זאת המלה וענינה מה בין החיב"ר והדיו. החיב"ר הוא הדיו של עפצים ומטילין בתוכו הקנקנתום והוא מין ממיני העפר המשחיר ואינו נמחק וכ"כ ר"ח ז"ל וכן רבינו יעקב שדיו סתם אין בו עפצים. והדיו הוא הנעשה מפחם הגפנים ומעשן השמנים אבל אין בו עפצים וקנקנתום כלל והוא קרוב לימחק לפי שהעפצים והקנקנתום מעמידין הדיו ואינו יכול להמחק וכן כתב הרב המחבר ז"ל בהלכות תפילין ומזוזות וספר תורה (פ"א הלכה ד') וזה לשונו אם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים ועוד כתב (שם) על מעשה הדיו שורהו במי עפצא שאם תמחקנו לא ימחק ראיה שהדיו שאינו נמחק הוא העשוי מן העפצא והקנקנתום הנקרא חיב"ר והדיו הנמחק הוא שאין בו לא עפצא ולא קנקנתום ע"כ:

הנייר. פירש הר"ב של עשבים שכותשים אותן ומדבקין אותן בדבק שקורין גליד ועושין וכו'. רש"י. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פרק קמא דמגילה:

הדפתרא. פירש הר"ב דלא עפיץ שהיו מעבדים הקלפים בעפצים שקורין גלי"ש:

שנאמר בספר. עיין בפירוש הר"ב במשנה ג' פ"ב דגיטין ומ"ש שם:

ואינו כותב לא בקומוס וכו'. במשנה ב' פ"ב דמגילה פורט נמי וסקרא. והכא כללינהו בולא בכל דבר וכו':

בקומוס. פירש הר"ב שרף האילן ועיין עוד פירוש אחר בפירושו למשנה ד' פי"ב דשבת:

בדיו. מלאכת עשייתו כתבתי בשם הרמב"ם במשנה ב' פרק ב' דמגילה ואלא מיהו שאני דיו דהכא מדהתם. דהכא דכתיב ומחה קפיד קרא אכתב שהוא *)יכול להמחות ולפיכך כשהוטל קנקנתום בדיו שעי"כ מתקיים הרי זה פסול לפ' סוטה אבל לדהתם אינה פסולה. דהתם לא קפדינן שתהא יכולה להמחק. כ"כ הרמב"ם בפירוש משנתינו זאת. והראיה שהביא מדאמר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. הוא בגמרא פ' דלקמן דף כ':