הִדְלָה עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן וְאֶת הַדְּלַעַת וְאֶת הַקִּסּוֹם וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּהּ, פְּסוּלָה. וְאִם הָיָה סִכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן, אוֹ שֶׁקְּצָצָן, כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, מְסַכְּכִין בּוֹ:

ושאין לה ג׳ דפנות. דכתיב בסכת בסכת בסוכות, שנים חסרים ואחד מלא, חד לסכך דפירוש סכה סכך, פשו להו תלתא לג׳ דפנות. אתיא הלכה למשה מסיני ובצריה לדופן חדא ואוקמיה אטפח, נשארו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. לפיכך סוכה שיש לה שתי דפנות זו אצל זו, עושה דופן ג׳ שיש בו טפח ומשהו ומעמידו בפחות מג׳ סמוך לאחד משתי הדפנות, שכל פחות מג׳ כלבוד דמי, ונחשב כאילו הוא דופן של ד׳ טפחים ונמצא רוב דופן עשוי, והרי יש לסוכה זו ג׳ דפנות. וצריך לעשות לה צורת פתח. ואם שתי הדפנות הם זו כנגד זו וביניהן מפולש, מביא פס שיש בו ד׳ טפחים ומשהו ומעמידו בפחות מג׳ סמוך לאחד משתי הדפנות ונחשב כאילו יש בפס זה ז׳ טפחים שהוא שעור הכשר סוכה לארכה ולרחבה, שהסוכה צריכה שתהא ז׳ על ז׳ כדי שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ו׳ על ו׳ לראשו ורובו, וטפח על טפח לשולחנו:

הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת כו':אם היה הסיכוך הרבה מהם כשרה בתנאי שיקוץ אותן שאם לא קצצן יצטרף סכך כשר לסכך פסול ופסולה לפי שאין מותר לסכך בצמחים בעודן מחוברין לקרקע מן הטעם שנבאר.

עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותן ואז תהיה כשרה ואע"פ שרוב הסוכה מזה הגפן או הדלעת כדי שיהיה נעשה לשם סוכה כי העיקר אצלנו חג הסוכות תעשה לך ואמרו תעשה ולא מן העשוי וזה העיקר הנזכר כי כל שגדוליו מן הארץ אינה מקבל טומאה והוא שלא יהיה כגון מחצלאות ובגדי פשתן וכלי עץ שמקבלין כלם טומאה הוא עיקר אמיתי וראוי לסמוך עליו והראיה בזה אמר הש"י חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' ובאה הקבלה בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ענינו שתהיה הסוכה מהם וכיוצא בהם:

הדלה. פירש הר"ב הגביה. והרבה במסכת כלאים:

וסיכך על גבה. ונ"א על גבן ונראה שזוהי גירסת הר"ן שכתב דר"ת מוכיח מדלא קתני סיכך ואח"כ הדלה דכבר נעשה בכשרות ואפילו הכי מפסלה. וכ"ש הדלה ואח"כ סיכך. אלא ודאי לא פסלה אלא כדקתני הדלה וסיכך דתחילתו בפיסול נעשית. ולאו ראייה היא דמתניתין תרתי קתני הדלה וכו' או סיכך. כלומר בין שקדם הסיכוך כדקתני הדלה עליה. בין שקדם האילן וסיכך עליו. ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי אדלעת וקיסום:

פסולה. פירש הר"ב לפי שאין מסככין במחובר. דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. רש"י:

ואם היה סכוך הרבה מהן. פירש הר"ב והוא שחבטן. כל לשון חבטה שבגמרא לשון השפלה. והמפרש חבטה תלישה. או שליפה. טועה. דאי מחובר הוא מאי אהני ואי תלוש הא קתני או שקצצן. מכלל דרישא מחוברין וכו'. רש"י דף ט' ע"ב. ולפי מה שכתבתי במשנה ב' הא דאמרן הכא דמהני ערוב דוקא כשהמודלה חמתו מרובה מצלתו. וי"א דאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא המודלה אין צריך לערוב. והכא כשהסוכה אין צלתה מרובה אלא על ידי המודלה. וי"א דאם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר אפי' צל הסוכה מרובה בלא המודלה בעי ערוב. ועיין עליהם בטור סימן תרכ"ו. ומ"ש הר"ב דסכך כשר רבה ומבטלן דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא ומהיכי תיתי למפסלא לא משום שני סככים איכא דהא חד סכך הוא. ולאו משום מחובר איכא דהא בטיל ליה. לשון רש"י שם:

כל שהוא מקבל טומאה. נפקא לן בגמרא מהך דבאספך דלקמן בפירוש הר"ב:

ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה. רש"י. ובגמרא פירש עוד דאע"ג שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה [ונקראו גדולי הארץ לענין מעשר שני במשנה ג' פ"ק דמ"ש] גדולו מן הארץ לא קרי אלא מה שצומח מן הקרקע. ועיין בפרק ז' דב"מ משנה ב':

וגדולו מן הארץ. כתב הר"ב דכתיב באספך מגרנך ומיקבך כו'. כלומר מן הנשאר וכו' דמגורן ולא גורן עצמו מיקב ולא יקב עצמו. דאילו גורן קשין עם התבואה. ויקב האשכולות עם הענבים ה"ל דבר המקבל טומאה ואהא אמרינן הך דרשא בגמרא. והר"ב אסמכיה לגדולו מן הארץ. דממילא נמי ילפינן לה מיניה: