מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפֹּל, יִכְפֹּל. לִפְשֹׁט, יִפְשֹׁט. לְבָרֵךְ אַחֲרָיו, יְבָרֵךְ אַחֲרָיו. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַשְּׁבִיעִית, נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ בַשְּׁבִיעִית:

כדי לנענע בו. תני, וכדי לנענע בו, דהיינו טפח יותר על שלשה טפחים:

מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט כו':הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו':לכפול הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל כל מלה ומלה שתי פעמים.

לפשוט הוא שיקרא כל מלה פעם אחת כמו שקורין כל ההלל והברכה על קריאת ההלל קודם קריאתו חובה בכל מקום ואין הדבר הולך אחר המנהג: וכבר קדם הדין בפירות שביעית כי אין מותר לעשות מהם סחורה ולא ליתן דמיהם לע"ה. והעיקר אצלנו אתרוג בתר לקיטתו אזלינן וכיון שנלקט בשנה שביעית דינו כדין פירות שביעית [אף על פי] שנגמר בשנה ששית אבל הלולב מותר למכרו כמו העצים ואין קדושת שביעית חלה עליו:

הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב אבל ברכת ההלל לפניו מצוה היא בכל מקום. גמרא. וטעמא כדאיתא במגילה דף כ"א כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן כלישנא והוא עבר לפניהם (בראשית ל"ג). ובמשנה ז' פ"ה דפסחים כתבתי דתקנת נביאים היא וא"כ תקשה היכי מברכינן וצונו. שאלה זו נשאלה בגמרא פרק במה מדליקין על ברכת נר חנוכה דף כ"ג [*ובמכילתין פרק דלקמן [דף מ"ו]] ותירצו מלא תסור (דברים י"ז) א"נ שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (שם ל"ב):

מחברו. פי' הר"ב ע"ה והלוקח חבר דאי ע"ה מי ציית למחשד לחברו. ואפ"ה קרי ליה חברו כמ"ש הטעם במשנה ב' פ"ד דדמאי:

נותן לו אתרוג במתנה. דאתרוג בכלל לולב דקתני. וז"ל רש"י חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ. ונותן לו. פירש"י. יבקש ממנו שיתן לו כו'. ועיין במשנה ג' פרק ח' דשביעית: