כִּכְּרוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גֻּמּוֹתֵיהֶם מַיִם מְקֻדָּשִׁים, נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. בַּתְּרוּמָה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, אַף בַּתְּרוּמָה, הַכֹּל טָמֵא:

שחיטתה ומליקתה מטהרת את טריפתה. ומוציאה מידי נבילה שלא תטמא. לפי שהמליקה מתרת בפנים לכהנים כדרך שהשחיטה מתרת בחוץ, וכשם שטיהרתו שחיטתו, כך תטהרנו מליקתו. ושחיטה דמטהרת את הטריפה מידי נבילה נפקא לן מקרא, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ט) וכי ימות מן הבהמה וגו׳ כל הנוגע בנבלתה יטמא, יש מן הבהמה שהיא מטמאה, ויש שאינה מטמאה, פרט לטריפה שנשחטה, והוא הדין לטריפת עוף:

גומותיהן. החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתו ולא ירצה פה באמרו מים מקודשין מי חטאת ואמנם ירצה בהן מים יהיו על טהרת הקדש כמו ככרות הקדש עד שיהיו אלה המים משקה הקדש ואלה הככרות אוכלין של קדש ואם נגע השרץ בא' מאלה הככרות ונגעה הראשונ' בשני ושני בשלישי ושלישי ברביעי וכן אל לא תכלית הנה כולן טמאות מפני המשקה מועט אשר בכל ככר מהן כי זה המשקה תחלה ואע"פ שהמשקה אינו אשר נגע בככר השני אך מפני חבת הקדש חשבנו היות המשקה שבתוך הגומא הוא אשר נגע בכל ככר מהן וישוב כל ככר מאלו הככרות שני לטומאה מפני המשקה אשר היא תחלה ואשר תהיינה אלו הככרות ככרות תרומה הנה השרץ מטמא שנים ופוסל אחד כפי העיקר אשר ביארנו ופירשנו בפתיחת זה הסדר לפי שהוא אם נגע בככר של תרומה שב ראשון ואם נגע ככר ראשון בככר שני טמאו ואלה השנים טמאים והככר השלישי פסול וכל מה שאחר השלישי טהור זה אם נגע ככר זה בככר לבד ולא נקפיד במשקה אשר בתוך הגומות בככרות תרומה אמנם אם היה בין כל ככר וככר לחות שיעור די שיטפיח היד והיא אשר תקרא משקה טופח כמו שביארנו פעמים רבות הנה כל אלה הככרות טמאות ואפי' היה אלף לפי שהוא תרומה וביאור זה שהשרץ בעת שנגע בזה הככר שמו ראשון וזה המשקה הטופח אשר בככר הוא תחלה ואם נגע הככר השני בזה המשקה הטופח אשר בככר הראשון שב הככר השני להיות תחלה ואם נגע הככר השלישי בזה המשקה אשר יתחבר ביניהן ישוב הככר שלישי ג"כ שני לטומאה וכן ישובו הככרות כולן שני לטומאה אלא הככר הראשון אשר נגע בו השרץ שהוא ראשון וזה מפני המשקה אשר בין כל ככר וככר אשר הוא תחלה לעולם ואע"פ שהוא נטמא בשני לטומאה וכבר ביארנו אלה השרשים כולן בפתיחת זה הסדר והיה זוכר לכל לשון זאת הפתיחה כמו שהודעתיך שמה:

שבתוך גומותיהם. פירש הר"ב שע"ג הככר. וז"ל הרמב"ם גומותיהן. החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתן:

כולן טמאות. מה שפי' הר"ב בפי' אחר שהכלי מצרף כו' עיין בזה ברפ"ח דעדיות:

משקה טופח ואפילו טופח שלא להטפיח. ולא דמי להא דתנן (בספ"ח) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה. א"נ טופח דמתניתין לאו דוקא. הר"ש. ועיין ברפ"ג. ובמשנה ח' פרק ח':