הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסָן לִרְשׁוּת הַמְּעָרָה, דַּיּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם טְהוֹרִין לָהֶן, צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ. אִם טְמֵאִים לָהֶן, אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ:

כלים טמאין מדרס. שהן אב הטומאה ומטמאין אדם בין במגע בין במשא בין בהיסט:

כבר הודעתיך שהאנשים כשרוצין לדרוך בטהרה יטהרו הפועלין ואז יביאם אל הכרם לבצור את בצירו לפי שלא יקטפו את הענבים לגת אלא בטהרה לפי שהן מוכשרים כמו שביארנו באחרית אהלות ואמר ר"מ שהוא מעת שיביאם אל פי המערה אשר יטבלו בתוכה נדע שהן טבלו ולא נתחייבו להתעכב שם עד שיראה בואם אל המים ור' יוסי אומר שיצטרך שיעור בטבילה לפי שהן לפעמים יבאו ויאמרו הנה טבלנו והם הגיעו עד שפת המים ויזו ולא טבלו ור"ש אומר שהם כאשר חשבו בעצמן שהן טהורין ולא יצטרכו טבילה הנה יחוייב אליו שיעמוד עד שיטבלו והלכה כרבי יוסי לפי שהן ג"כ לא ידעו תכונת הטבילה כפי השלמות ויזלזלו בחציצה ומה שדומה לה:

כיון שהכניסן לרשות המערה דיו. דברי ר"מ. דכיון שנכנסו למקום הטבילה על דעת לטבול לא חשדינן להו שלא יטבילו. ולא החמיר ר"מ במגען בריש פרקין אלא משום דאין חוששין ליזהר. ולא שנחזקהו ברשע. וכמ"ש בשם הרמב"ם בספ"ק דעדיות ע"ש: