הָאוֹכֵל אֹכֶל שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂה בְּבֵית הַבָּד. וְחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּב קֹדֶשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ כְחֻלִּין. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, הֲרֵי אֵלּוּ כִתְרוּמָה, לְטַמֵּא שְׁנַיִם וְלִפְסֹל אֶחָד:

נגעה. בסתם ידים שהם שניות:

כבר התבאר. שהאוכל אוכל שני ישוב שני לטומאה ושם התבאר ג"כ שהשני לטומאה מטמא משקה חולין וכבר ביארנו פעמים רבות שאלה המשקין טמאין ישובו תחלה ולכן לא יעשה בבית הבד לבלתי יטמא השמן ולשון התוס' האוכל אוכל שני לא יעשה בבית הבד מפני שהוא שני והשני מטמא המשקין לעשותו תחל' ואמרו על משקה הקדש ירצ' לומר על טהרת הקדש ואמר לטמא שנים ולפסול אחד כל עוד שתשמעהו בכל המשנה והש"ס כונתו שיהיה הראשון והשני טמאים והשלישי פסול כמו שהתבאר במשפט טומאת תרומה ואשר אמר שהוא [צ"ל כחולין] (באוכלין) יהיה הראשון טמא והשני פסול ואלה השלשה סברות בחולין שנעשו על טהרת הקדש וכקדש דמו ואין הראשון טמא והשני פסול לבד והשלישי טהור בחולין:

לא יעשם בבית הבד. וכיוצא בזה שנינו במ"ז פרק בתרא דב"ב ושם פירשתי. והר"ב העתיק לא יעשה. וכ"ה במשניות שבגמרא דפוס ישן:

הרי אלו כחולין. טעמא כתבתי במ"ב (ד"ה לטהרות):

הרי אלו כתרומה. כתב הר"ב והני תנאי תרווייהו ס"ל חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וכלומר בין לענין שאין בו רביעי למגע. ובין לענין האוכלו שלא נפסל גופו. וזהו שכתב הר"ב בספ"ב דחגיגה דלאו כקודש דמו לכל הדברים. ומ"ש הר"ב שאין דבר כו' אלא קדש מקודש. גמ' פ"ב דחולין ד' ל"ה. ופרש"י קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וחלות התודה שנשחט הזבח עליהן ומנחות שקדשו בכלי. אבל ג' של קדש המקודשת בקדושת פה לא והכי מפרש בברייתא דמסכת טהרות בפ"ק ע"כ. והעתיקה הרמב"ם בפירושו בפירקין מ"ה: