טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים, כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן, טָהוֹר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה. יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה. אִם הָיָה זָב אוֹ זָבָה, אֲפִלּוּ גַרְגֵּר יְחִידִי, טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא. זָב שֶׁחָלַב אֶת הָעֵז, הֶחָלָב טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּמַשָּׂא:

קרשו הרי אלו שניים. דכיון שנקרשו, חשובים כאוכלים שנגעו במשקין:

אם תהיה זוכר לעקרים הקודמים ביאורם והבנת מה שקדם מן הביאור הנה זה המאמר מבואר ואמנם יצטרך לידיעת עיקר אחד לבד והוא שהזב והדומה לו ר"ל זבה ונדה ויולדת יטמא כל מה [צ"ל שישא] שישאר ואע"פ שלא יגע בהן אבל יטמאה במשא ושוין בזה האוכלים והמשקים כמו שנבאר בסוף זבים:

טמא מת שסחט כו'. טמא מת דוקא נקט. שאינו מטמא בהיסט. וה"ה לטמא שרץ. וכל טמאי מגע. וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה. משום דקתני סיפא אבל זב כו'. רש"י פכ"ב דשבת דף קמ"ה:

זב שחלב כו'. שהזב והדומה לו ר"ל זבה נדה ויולדת יטמא כל מה שישא. ואע"פ שלא יגע בהן. יטמאם במשא. ושוין בזה האוכלים והמשקים. כמו שנבאר בסוף זבים. הרמב"ם: