חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנִּמְצְאוּ בְמָבוֹי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ טֻמְאָה, הֲרֵי אֵלּוּ בְחֶזְקַת טָהֳרָה. וְכָל הַפִּקֵּחַ, בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. וְכֹל שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת לְהִשָּׁאֵל, סְפֵקוֹ טָהוֹר:

כבר בארנו פעמים רבות שספק טומאה ברה"י ספיקו טמא וברה"ר ספיקו טהור. וידענו זה מסוטה שאם נסתרה עם איש ברה"י נאסרה לבעלה והענין ספק לפי שהוא לפעמים בועלה או לא והוא אמרו יתברך (במדבר ה׳:י״ג) ונסתרה והיא נטמאה הנה זה מלמד שכל ספק טומאה ברה"י טמא. ובתנאי שיהיה זה אשר נתחדש לו הספק יש בו דעת להשאל וישיב במאמר אמנם מי שאין לו דעת להשאל אפי' יהיה ברה"י ספיקו טהור לפי שאנחנו ידענו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מסוטה אשר יש לה שכל ואפשר לשאול פיה ויאמר אליה אם נבעלה ותענה מזה ואז נדין בספיקה שהוא טמא וכל מי שיש לו שכל ואפשר לשאלו אם נטמא אם לא הוא אשר ספיקו ברה"י טמא ולזה העיקר אמר שחרש שוטה וקטן אם נמצאו במבוי שיש בו טומאה שהן טהורים ואע"פ שהמבוי רה"י ונחנו לא נדע אם נגעו בטומאה אם לא לפי שהן אין בהן דעת. אמנם הפקח ספיקו ברה"י טמא. ולשון התוספתא [דטהרות פ"ו] שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר להן סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י מה כאן דבר שיש בו דעת להשאל אף להלן דבר שיש בו דעת להשאל מכאן אמרו דבר שיש בו דעת להשאל ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור. ומפני מה ספק רה"ר טהור אמר להן מצינו שהצבור עושה הפסח בטומאה בזמן שרובן של צבור טמאים אם טומאה ודאית הותרה לצבור ק"ו לספק טומאה רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור שאפשר להשאל ליחיד ואי אפשר להשאל לרבי':

בחזקת טהרה. כתב הר"ב *(ואע"ג דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כדמסיים בפירושו לסיפא. ומ"ש הר"ב) דהכי ילפינן מקראי וכו' אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל (גמ' פ"ה דסוטה דף כ"ט) ופירש"י אלא לאו ש"מ הבשר אשר יגע דדבר שאין בו דעת הוא. דבשר הוי נוגע הלכך ספקו טהור. וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת הגוף. דיש בו דעת לישאל. בההוא קאמר לך ספקו טמא:

וכל הפקח כו'. כתב הר"ב דספק טומאה ברה"י כו' מסוטה ילפינן וכו' וסוטה יש בה דעת לישאל. ואיצטריך הא דוהבשר. ואיצטריך למגמ' מסוטה. דאי מוהבשר ה"א בין ברה"י בין ברה"ר. ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע (במטמא ובנטמא. כי סוטה דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמא קמ"ל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון שיש בו דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא בעינן דעת) צריכא. גמרא דסוטה שם. ולפי מ"ש במשנה ח' בשם התוס' לר"מ איכא למימר דאיצטריך לוהבשר. דלא תימא דוקא בפלגא ופלגא ול"ק דבלאו הכי (כתבו) התו' דסוטה דף כ"ח בד"ה ברה"ר וכו' כתבו בתירוץ אחד דהאי צריכותא אגב שיטפא נקט ליה. וכן עוד כתבו בפ"ק דחולין ד"ט דה"מ למימר צריכותא אחריתא *[וכן נמי ילפינן מסוטה דדוקא כשאין ג' הוי רה"י. כדכתב הר"ב במשנה ז' פ"ו]: