אֵלּוּ סְפֵקוֹת שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים. סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים לַמִּקְוֶה. סְפֵק טֻמְאָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. סְפֵק מַשְׁקִין, לִטָּמֵא, טָמֵא, וּלְטַמֵּא, טָהוֹר. סְפֵק יָדַיִם, לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא וְלִטַּהֵר, טָהוֹר. סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים. סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים. סְפֵק הַחֻלִּין. סְפֵק שְׁרָצִים. סְפֵק נְגָעִים. סְפֵק נְזִירוּת. סְפֵק בְּכוֹרוֹת. וּסְפֵק קָרְבָּנוֹת:

ידוע הוא שג' לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה ואם נפל הספק אם נפלו המים שאובים לזה המקוה או לא נפל או נפל הספק ג"כ היש בהן השיעור אשר יפסול אם לא הנה המקוה כשר כמו שיתבאר בשני ממסכתא מקוואות והוא מתחיל לבאר כל ספק מאלה י"א ספיקות הנשארות:

אלו ספיקות שטהרו חכמים. עיין מ"ש בזה במ"ב בשם הראב"ד דאפילו יש בהן דעת לישאל ומש"ה קתני אלו שטהרו ולהרמב"ם דסובר דהני נמי דוקא כשאין בהן דעת לישאל. כי קתני אלו לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות. שאע"פ ששאר ספיקות טמאות. אלו טהורות. אלא הספיקות שטהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל. הכ"מ פט"ו מה' אבות הטומאות (הל' ח'):

ספק נזירות ספק בכורות. אינם ענין לטומאה וטהרה ומפני כן השמיטן הרמב"ם ברפי"ד מה' אבות הטומאות. והכניס במקומן ספק עובר ועומד. וספק שתי רשויות [הכ"מ שם הל' א'] ושתיהן במ"ב פ"ו ולענין משנתינו נראה בעיני שאלו השנים עשר בב"ד א' טיהרום. ומש"ה מנאן ביחד שכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ק דשבת דף ט"ו אמתני' דלעיל על ששה הספיקות דלא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא אבל לא סגי לן לתרוצה דבפלוגתא לא קמיירי. דאכתי תקשה דלא ליתני לא הנהו (משום) דאית בהו פלוגתא ולא הני נמי שאינם ענין לכאן. וניחא נמי לפי זה דלא קא מני ספק זיבה דהוי דומיא דספק נגעים. כדתנן סוף נזיר. וברפ"ב דזבים. וכה"ג בספק בכור איכא כמה ספיקות (בשאר דיני ממונות) דקי"ל בהו המע"ה: