מִי שֶׁיָּשַׁב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אֶחָד וְדָרַס עַל בְּגָדָיו, אוֹ שֶׁרָקַק וְנָגַע בְּרֻקּוֹ, עַל רֻקּוֹ שׂוֹרְפִים אֶת הַתְּרוּמָה, וְעַל בְּגָדָיו הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. יָשֵׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָמַד, כֵּלָיו טְמֵאִים מִדְרָס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. נָגַע בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם חַי אִם מֵת, וּבַשַּׁחַר עָמַד וּמְצָאוֹ מֵת, רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים, שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן:

האהיל על אחד מהן. על כזית מן המת וכזית מן הנבילה קאי:

כבר הקדמנו בפרק אשר לפני זה שהרוקין הנמצאי' שורפים עליה' את התרומה ואע"פ שהן ספק ולכן אם נגע ברוק זה האיש הסכל נהיה טמא בספק ואם נגע בתרומה תשרף אמנם אם נגע בבגדיו ר"ל בבגד זה האיש הסכל היושב ברה"ר ונמשך בזה הרוב ר"ל אם יהיו רוב אנשי העיר טמאים הנה הוא טמא ואם היו רובם טהורים הנה הוא טהור ואחר אמר שאם ישן ברה"ר הנה כליו טמאים מדרס לפי שלפעמים דרס עליו הזב זו היא סברת ר"מ אמנם חכמים אומרים שלא נחזיק טומאה בשום פנים כאשר אין שם להתלות ובתוספתא מודים חכמי' לר"מ שאם ראהו חי מבערב אע"פ שהוא בא בשחרית ומצאו מת הנה הוא טהור מפני שזה ספק רה"ר והלכה כחכמים:

ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. כתב הר"ב אם רוב אנשי העיר זבים וזבות דאע"ג דבגדי ע"ה מדרס כדתנן ספ"ג דחגיגה. לאו דע"ה עושהו מדרס. אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. כ"כ הר"ש. ועיין ר"פ דלקמן ובמ"ה. וכתב עוד הר"ש דקשה דמשמע דאתיא כר"מ. ולר"מ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא (וכמ"ש הר"ב בפ"ג מ"ח) ע"כ. ולפי מ"ש לעיל פ"ג (מ"ט) תירוץ א' של תוס' לא ס"ל ר"מ סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר [יז]:

ר"מ מטהר. עמ"ש בזה במ"ד פ"ג דעירובין:

כשעת מציאותן. וכתב הר"ב בפ' ג' מ"ה דדוקא במקום מציאותם נמי וכו':