אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, פָּסְקָה הָרֵחַיִם, הַבַּיִת טָמֵא. לֹא פָסְקָה הָרֵחַיִם, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִפְשֹׁט אֶת יָדָהּ וְלִגָּע. הָיוּ שְׁתַּיִם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאַחַת טוֹחֶנֶת וְאַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשֹׁט אֶת יָדָן וְלִגָּע:

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ולא סמכא דעתיה להכנס, מפני שהוא נתפס עליו כגנב:

מעקרנו הוא שאשת חבר הרי היא כחבר ובניו ובני ביתו הרי הם כחבר ואשת עם הארץ ובניו ובני ביתו הרי הם כמוהו להיות בחזקת הטומאה וכבר ביארנו זה בזרעים והיה עולה בדעתנו שחכמים מודים לר"מ באשה לפי שהיא רבת [ס"א העסקים וממשמשת בדברים שאינם נונעים לה ושהיא כו'] המותרים והשמירה ממה שלא יוחד ושהיא תמשש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך והשמיענו שאין חולקין אפי' בנשים והלכה כחכמים:

אשת חבר שהניחה לאשת ע"ה טוחנת כו'. לשון הרמב"ם היה עולה בדעתינו שחכמים מודים לר"מ באש' לפי שהיא רבת (העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה) ושהיא תמשמש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך. והשמיענו שהן חולקים אפילו בנשים. ע"כ:

פסקה הרחים הבית טמא. וחכ"א דבסיפא קיימא נמי אדהכא. והיינו דפסק הרמב"ם בפי"ב מה' משכב דאפי' פסקה הרחים אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידם וליגע:

משמשת כמו ממשמשת. כמו אסור לשמש בצרור. פ' המוציא יין (שבת דף פ"א) כלומר ממשמשת בתוך הבית. מלשון כי מששת את כל כלי (בראשית ל״א:ל״ז הר"ש):