עֲרֵבָה שֶׁהִיא קְטַפְרֵס, וְהַבָּצֵק מִלְּמַעְלָן וּמַשְׁקֶה טוֹפֵחַ מִלְּמַטָּן, שָׁלשׁ חֲתִיכוֹת בְּכַבֵּיצָה, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. וּשְׁתַּיִם, מִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף שְׁתַּיִם אֵינָן מִצְטָרְפוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רוֹצְצוֹת מַשְׁקֶה. וְאִם הָיָה מַשְׁקֶה עוֹמֵד, אֲפִלּוּ כְעֵין הַחַרְדָּל, מִצְטָרֵף. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, אֹכֶל פָּרוּד אֵינוֹ מִצְטָרֵף:

כבר ביארנו באהלות (פ"ג) שקטפרס הוא השטח השוקע משופע לשטח הארץ אלא שקצהו האחד עולה והאחד יורד דומה לשפוע חלק ואם תהיה עריבה כפי זאת ההנחה ויהיו בה לחות משקים וג' חתיכות בצק טמא בזאת העריבה ובשלשתם כביצה הנה לא יצטרפו קצתן בקצתן מצד שיטמאו זה המשקה אשר תחתיהן ותטמא העריבה ואם תהיינה ב' חתיכות מצטרפות וכונת רוצצות משקה שיהיה משקה הזה בין שתי החתיכות וכאילו יחברם וכוונת משקה עומד שתהיה הלחות שוקעת תחת הבצק ולא יהיה מדרון וא"ר דוסא אין אוכל מתפחת ואפי' היה כולו מקובץ מחובר קצתו לקצתו אינו מצטרף לכביצה ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר' דוסא:

ומשקה טופח כו'. דוקא במשקה המכשירים פליגי הכא תנאי. אבל מי פירות אין מחברין האוכלים כדתנן במסכת טבול יום פ' ו' (משנה ד') ואפילו ר"א בר יהודה איש ברתותא לא קאמר אלא בעיסה שנילושה במי פירות. אבל בשתי חתיכות של בצק מודה דאין מי פירות מחברן. הר"ש. ולי אין משם ראיה דמשמע דכל הנהו דוקא לטבול יום דקליש טומאתו הוא דלא הויין חבור. אבל לשאר טומאות לא קמיירי התם. וכן נראה מדברי הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלים ספ"ז. ועוד בפירוש הר"ב דחלה פרק ב' משנה ב' מוכח דבידים מסואבות אי הוה מוכשר היו מי פירות מחברין. ומצינו חומר בידים מבטבול יום כדתנן התם *[ולענין טופח עיין בסוף פירקין]:

מלמטן דאם היה מלמעלן היה המשקה זב בשלשתן ומחברן. הר"ש:

רוצצות משקה. פי' הר"ב דוחק כי ההוא דלעיל (משנה ב') גבי תיבה. הר"ש:

אוכל פרור. לשון הר"ב שהוא חלוק לפירורים פירורים וכ"כ הר"ש. ומסיים א"נ פרוד בדלית מלשון שני פרידי עפר על פרידה אחת של תרווד רקב דפרק המפלת (נדה דף כ"ז) ע"כ. ועיין בס"פ דלקמן: