הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא (ויקרא כז) בִּבְהֵמָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִים אֵינָן עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יָמִיר אֹתוֹ, יָחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשֻּׁתָּפִים עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא הַמַּעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא, לְהָקִישׁ אֵלָיו, מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר. מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבָּיִת:

לא בחטאת ולא באשם. שנתן לו ישראל שיקריב לו, אם המיר בו הכהן אין עושה תמורה על ידו, דהא אין לו חלק בו, אלא משעת הקטרת אימורין ואילך זוכה בבשר, ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו:

העופות והמנחות אינם עושין תמורה כו': אמר רחמנא בתמורה ואם בהמה אשר יקריבו ממנה לא יחליפנו ולא ימיר אותו אח"כ חזר וייחד המעשר שהוא מעשר בהמה ואמר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו וכבר בארנו בסוף בכורות שאין השותפים חייבים במעשר כמו שבארנו שם:

קרבנות בדק הבית. וכן העתיק הרמב"ם בפ"א מה"ת. אבל בגמ' גרס קדשי וכן העתיקו רש"י והר"ב. ומ"מ יש ליישב גי' הספר והרמב"ם דהא מודו רבנן דקרבן ה' אקרו [*כדפי' הר"ב לקמן] ויותר נראה בעיני לומר דלגי' זו כולי מתני' ר"ש היא. כמו שכתב רש"י בלשון אחר דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר"ש. ודקתני קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא. אלא ר"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא ע"כ. ותדע שכן הוא דעת הרמב"ם שהרי העתיק גם טעמו של ר"ש. ש"מ דס"ל דליכא פלוגתא במתני' וניחא נמי לפי' זה דגרסינן אמר ר"ש ולא ר"ש אומר. ומיהו אע"ג דבסיפא אינו חולק מ"מ בהא דתנן שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה תמורה כו' פליג ודריש טעמא אחרינא. אלא משום דלענין דינא גם בזה אין מחלוקת ביניהן [דהא אין ממירין אלא בשלהם כדתנן בר"פ ממילא כי ממעטין קרבנות צבור. אימעטו הצבור שאינן ממירים. דדוחק לומר דקרא מיירי כשאמר הצבור כל הרוצה להמיר ימיר דכה"ג חייל תמורה ביחיד כמ"ש שם]. שפיר קתני ליה בלשון אמר ר"ש וא"כ סייעתא ליכא. דלפי' הר"ב ג"כ אין מחלוקת אלא במשמעות דורשין ולא בעיקר הדין:

[*אמר ר"ש והלא כו'. כתב הר"ב ר'"ש ס"ל דקדשי בדק הבית מקרי קרבן כו'. כדפי' הר"ב לקמן בד"ה יצאו וכו']:

ולמה יצא. פי' הר"ב דכתיב גבי מעשר ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש.

להקיש אליו מה מעשר כו'. ובברייתא מפרש דמאן דפליג אדר"ש דריש לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. דאי לא כתביה. ה"א לא עביד תמורה. דכיון שנדון בתמורת שמו שאם קרא לאחד עשר עשירי דקרב שלמים. כדתנן בשלהי בכורות [דף ס"א]. וה"א שאין לך בו אלא חדושו כיון שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש. להכי אצטריך למכתב בהדיא גבי מעשר לא ימירנו.