תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, וּוְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָם לַבְּעָלִים. מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקֳּדָשִׁים. שֶׁכָּל הַקֳּדָשִׁים נִמְכָּרִים בְּאִטְלִיס וְנִשְׁחָטִין בְּאִטְלִיס וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וְיֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדְיוֹן, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. וּבָאִים מֵחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. אִם בָּאוּ תְמִימִים, יִקְרְבוּ. וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין, יֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה הַטַּעַם. שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר יֵשׁ לָהֶן פַּרְנָסָה בִמְקוֹמָן, וּשְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ בִקְדֻשָּׁתָן:

ואכלנו ולדה שלמים בחג. בחג השבועות קאמר, שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות, נמצא עובר בעשה, שנאמר (דברים י״ב:ה׳-ו׳) ובאת שמה והבאתם שמה, דמשמע ברגל ראשון שתבוא שמה, תביא כל נדרים שעליך. מיהו בלאו דלא תאחר אינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים:

תמורת הבכור והמעשר וולדן וולד וולדן עד סוף העולם כו': כבר בארנו בשני מבכורות מאיזה טעם ייחד הבכור והמעשר בדינין הללו ואמרה רחמנא ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וכבר בארנו שמעשר בהמה אתקש למעשר דגן ועלה בידינו מזה שמעשר ובכור באין מן הארץ ואם הביא אותן מחוצה לארץ אם היו תמימין הרי הן קרבין ואם היו בעלי מומין הרי הם יאכלו במומן כאילו היו מארץ ישראל הואיל והביא אותם זהו דעת ר' ישמעאל והוא נדחה לפי שאין בכור בא מחו"ל וביאור הוא (כי) מה שאמר מה בין בכור ומעשר לכל הקדשים ר"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום לבין פסולי המוקדשים אחר כך בא רבי שמעון לברר מאיזה טעם לכשיפול בהם מום בבכור ומעשר אין להם פדיון ובשאר כל הקדשים יפדו ואמר שהטעם בזה שהבכור ומעשר שנפסל אפשר ליהנות בהן כמות שהן לפי שנאכלין במומן לבעלים ר"ל הבכור לכהן והמעשר לישראל ולפיכך אין צריכין פדיון ושאר כל הקדשים אם לא נפדו יהו בטלים שלא יהיו ראוין לקרבן ולא יהא מותר לאוכלן שאין הקדש יוצא אלא בפדיון וטעם רבי שמעון בזה אמת:

וולדן כו'. קאי נמי אמעשר דומיא דר"פ בשלמים. כמ"ש שם בשם הרמב"ם בחבורו פ"ד מה"ת. ולד המעשר. תמורת המעשר. ולד תמורת הבכור. וולדי ולדותיהן כו':

הרי אלו כבכור. עיין בסוף בכורות. ומ"ש הר"ב אפי' לאחר שנפל בהם מום ונפדו וכן לשון רש"י. ואגב ריהטייהו כתבו ונפדו ולא דייקו. דהא תנן בסיפא. דאין נפדין:

מה בין הבכור והמעשר כו'. ר"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום. לבין פסולי המוקדשין הרמב"ם [בפי']:

ונשקלין בליטרא. עיין ריש פ"ה דבכורות.

חוץ מן הבכור ומן המעשר. דבבכור כתיב לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל. רש"י:

אם באו תמימין יקרבו. פירשו התוס' [דף כ"א ע"ב] די"ל דמפיק ליה מדרשא דספרי רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' (שם י"ב) מכאן שמביאים קדשים מח"ל לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן ת"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאמעוט. דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת. והיינו לכתחלה. ע"כ. והר"ב כתב דפסק הלכה דלא יקרבו. משום דבגמרא רמינן עלה ממתני' י"א פרק בתרא דחלה. בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמר רב חסדא. ל"ק. הא [דהכא] ר' ישמעאל היא והך דתלה ר"ע כו'. וידוע דהלכה כר"ע מחבירו. ועוד מעשה רב. ועיין מה שכתבתי בסוף חלה. ומ"ש הר"ב ומעשר בהמה נמי איתקש למעשר דגן. כמפורש ר"פ בתרא דבכורות (דף נ"ג):