אֵיזֶהוּ אֶתְנָן. הָאוֹמֵר לְזוֹנָה, הֵא לִיךְ טָלֶה זֶה בִשְׂכָרֵךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶתְנָן:

אוסרין בכל שהן. ואפילו נתערבו אחד באלף כולן אסורים למזבח, אם אינו ניכר. וכולהו משכחת לה דאין ניכרים, חוץ מן הטריפה דלא משכחת לה שאינה ניכרת אלא כגון שנתערבה דרוסת הארי והזאב בנקובת הקוץ:

איזהו אתנן האומר לזונה הא לך טלה זה כו': אין הפרש בין שתהא זונה או שפחה או כותית או ישראלית ובלבד שתהא מחייבי לאוין או ערוה אבל פנויה כבר בארנו פעמים שאם נבעלה לא נאסרה לכהן משום זונה לפי שאינה בעילת זנות לפיכך אתננה מותר ודע שאתנן זכר לגבי מזבח אסור ואם האשה היא שנתנה האתנן לאיש הרי אינו אסור האתנן ההוא: ומה שאמר אפי' הן מאה ענינו שאם הסכים עמה על שכירותה בכבש אחד על דרך משל ונתן לה מאה הרי כולן אסורין משום אתנן ולא נאמר שאותו התוספת שהוסיף לה אינו אתנן אלא מתנה הואיל ונתרצה עצמה בפחות הימנו לפיכך הודיענו שכל מה שיתן לה מחמת אותה ביאה הרי הוא אתנן בין שהסכימו עליו שניהם או לאו: ומה שאמר תלין שפחתך עם עבדי אינו מדבר בעבד כנעני לפי שזה מותר לעשות אבל הוא עבד עברי שאין לו אשה ובנים ומן העיקרים שבידינו שכשאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ולפי שהוא באיסור היה שכרה אתנן ור"מ אומר הותרו מכללו בשפחה כנענית והלכה כחכמים:

האומר לזונה. פי' הר"ב אחת נכרית כו' ואע"פ שכתבתי במ"ה פ"ו דיבמות דקודם שנתגיירה לא הויא זונה מן התורה. פירשו שם התוס' [דף ס"ח] דהכא מיירי דזינתה כבר והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור ע"כ:

וכן. אחכמים קאי ובפיסקא שבגמ' ל"ג וכן.

ותלין שפתתך אצל עבדי. כתב הר"ב בע"ע שאין לו אשה ובנים כו' דתניא יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. ופירש"י דכתיב (דברים ט״ו:י״ח) משנה שכר שכיר עבדך שעבד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו. אין לו אשה ובנים. אין רבו מוסר לו. דכתיב (שמות כ״א:ג׳) אם בגפו יבא בגפו יצא.