נָתַן לָהּ כְּסָפִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, אָסוּר. נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. עוֹפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁהָיָה בַדִּין, מָה אִם הַמֻּקְדָּשִׁין, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם, אֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶם, עוֹפוֹת, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, אֵינוֹ בַדִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר (שם), לְכָל נֶדֶר, לְהָבִיא אֶת הָעוֹף:

מוקצה. בהמה שהקצוה לעבודה זרה. ואינה פסולה להקרבה עד שיעשו בה מעשה לשם עבודה זרה, כגון שעבדו בו הכומרים אם הוא שור או גזזוהו אם הוא שה:

נתן לה כספים הרי אלו מותרים יינות שמנים כו': כבר בארנו בשביעי מזבחים שרוב המומין הפוסלין בבהמה אינן פוסלין בעוף אמרו תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף והביא ראיה לכל נדר להביא את העוף לפי שהעוף יבא בנדר ונדבה כמו שנתבאר פעמים הרבה ודע שאם נתן לה חטים ועשאן סלת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין הרי כלם מותרים לגבי מזבח לפי שהם אמרו שניהם ולא שנוייהן ולא ולדותיהן:

יינות שמנים כו'. וכתב הר"ב אבל חטים ועשאן סולת כו' דדרשינן שניהם ולא שנוייהן כו' הם דריש והכי איתא בהדיא בגמ' [דף ל' ע"ב]:

נתן לה מוקדשים. פי' הר"ב כגון הפריש טלה לפסחו כו' סד"א הואיל ואדם רשאי למנות אחרים על פסחו פי' ולוקח המעות מאותן אחרים והן חולין אצלו שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. כדאיתא בברייתא. ואע"ג דבברייתא תני אין לו. ממנה אחר עמו כו' אורחא דמלתא נקט וה"ה יש לו והכי ת"ר בפרק ח' דפסחים דף פ"ט [ע"ב] הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והיינו דסתם הר"ב וכתב הואיל ואדם רשאי כו'.