הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, מֵזִיד, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. הַמְעַשֵּׂר וְהַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יֹאכַל, מֵזִיד, לֹא יֹאכַל. הַנּוֹטֵעַ בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יְקַיֵּם, מֵזִיד, יַעֲקֹר. וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, יַעֲקֹר:

העגול של דבילה. אף על פי שהדבלות מדובקות זו בזו בתוך העגול אינן חשובות חבור לענין טומאה, ואם נגעה טומאה באחת מן הדבלות לא נטמאת האחרת:

אלו כלים הם כלים טמאים ואסור להטבילן בשבת לפי שהוא מתקן ועוד יתבאר לך שאסור להוציא תרומה ומעשרות בשבת לפי שהוא מתקן: ואמרו המבשל בשבת בשוגג יאכל ר"ל מותר לו לאכול אותו התבשיל למוצאי שבת ואסור לו לאכול בשבת בשום פנים:

במזיד לא יאכל. ר"ל מי שעבר ובשל בשבת אסור לו לאכול אותו תבשיל לעולם אבל אחרים מותר להם לאכול אותו תבשיל למוצאי שבת לפי שהש"י אמר בשבת קדש היא ואמרו רז"ל היא קדש ואין מעשיה קדש ומה שהצריכו להחמיר בשביעית יותר משבת כי העיקר אצלנו לא נחשדו ישראל על השבת ונחשדו על השביעית:

המעשר והמבשל וכו'. מדשנאן בחד בבא ש"מ דמעשר במזיד אסור לו לעולם כמו מבשל ואע"ג דמבשל עביד איסורא דאורייתא ומעשר לא עביד [איסורא] דאורייתא כדתנן בפ"ה דביצה [*ומיהו בפ"ב דביצה דף יז ומייתי לה הר"ש מוקמינן להמעשר בדאית ליה פירי אחריני והמבשל משום איסורא דשבת. ע"כ. ולפי לישנא דסוגי' דהתם משמע דלא קתני להו בהדדי דפריך תחילה ממעשר והדר ממטביל [והדר ממבשל] אבל בפרק הניזקין תמהו התוספות אמאי פריך כך ממילא נמי א"ל דבבא בפני עצמה היא המעשר כדנקט התם אלא המקשן דפריך ממעשר ברישא [לא] הוצרך למנקט כולה מלתא. ולכן נ"ל הא דשנאן יחד משום דתרווייהו מידי דמיכל. ועיין במשנה ד פרק ג דביצה]:

הנוטע כו' יעקור. מה שאין כן בבישול שאי אפשר לעקור הבישול וכן במעשר שכבר ניתקן מן התורה:

ובשביעית בין שוגג כו' יעקור. פירש הר"ב שנחשדו ישראל על השביעית כו'. גמרא פ' הניזקין (גיטין דף נד) ופירש"י איכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למשרי נטיעה בשביעית. והרמב"ם כתב בפרק א' מה' שמטה אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי: