סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, יֵרָקֵבוּ. אִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְּאָה, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה, יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ. וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין. דתרומה טמאה נמי עולה באחת ומאה:

כשנפל חלק מתרומה בפחות ממאה חלקים מזולתה יהיה הכל מדומע וכבר בארנו זה בפרק שלפני זה ואומר בזו ההלכה שלשת הלכות מהלכות המדומע והודיענו בדיניהם האחת אם נפלה סאה תרומה טמאה בפחות ממאה חולין או מעשר שני או מעשר ראשון או הקדש בין שיהיו אותן חולין או מעשר או הקדש טמאים או טהורים דין כולם שיניחו אותם שירקבו ויפסידו. וההלכה השנית אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טהורים או מעשר ראשון או מעשר שני והקדש טהורים ויהיה הכל מדומע והוא טהור ואם נפלה הסאה תרומה בחולין ימכרו כל החולין לכהן חוץ מדמי תרומה ואם נפלה במעשר ראשון יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה וימכר הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלו ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם לפי שתרומת מעשר גם כן לכהן ואם נפלה בהקדש ומעשר שני פודין אותו ויהיה חולין אחר שיחזור חולין מוכרו לכהן חוץ מדמי תרומה. וההלכה השלישית היא אם נפלה סאה תרומה טהורה בפחות ממאה חולין טמאים שיהיה הכל מדומע ועיקר אצלנו כי אוכלין טמאין אין מטמאים זולתם אלא אם הם כביצה ומה שהוא פחות מכביצה ממאכלים טמאים אין מטמאין זולתם והוא ענין אמרם טומאת אוכלין בכביצה ועוד נבאר זה וטעמו באר היטב בסדר טהרות ונתננו העיקר כי האוכלין אינן מטמאין עד שיפול עליהם אחד משבעה משקין וכבר זכרנו זה פעמים ועוד יתבאר במקומו ואם נפל עליהם מי פירות כגון מי רמונים או תותים או אגסים וזולתם אינם מטמאים לפי שלא הוכשרו לטומאה ובמסכת מכשירין נבאר כל זה ומפני אלו השני עיקרים יהי' דין זה המדומע שימכר לכהן חוץ מדמי תרומה שבו והכהן הלוקח אותו אין לו רשות ללושו במים ולא באחד מן השבעה משקין כדי שלא תכשר התרומה באותן משקין ותטמא עם החולין שהם טמאים ואסור לאכול תרומה טמאה אבל דינה שתשרף אבל נבקש דרך שיוכל לאכלה והוא שיאכלנה נקודים ונקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמרא ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל הכוונה שילוש אותה ככר אחר ככר או שיאכל הכל קלוי כדי שלא יפול עליהם משקה או שילוש אותם במי פירות שאינן מכשירין כמו שאמרנו או יתחלקו אותן חולין שנדמעו לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה מאלו החולין הטמאין שנתערבו בם תרומה וכשיהיה זה כמו שאמרנו לא יטמא חלק התרומה המעורב בה לפי שהוא פחות מכביצה כמו שנתננו העיקר הנה פסק את הדין באלו הארבעה חלקים שהם צריכות והם אם נפלה תרומה טהורה לחולין טמאים או לחולין טהורין או אם נפלה תרומה טמאה לחולין טהורין או טמאים והודיענו שדיני אלו הארבעה חלקים שלשה דינים כי דין תרומה טמאה כשנפלה בטמא או בטהור הכל שוה כמו שנתבאר:

סאה תרומה טמאה וכו'. דטמאה אסורה באכילה בעשה כדילפינן בפרק הערל (יבמות דף עג) מדכתיב (דברים ט״ו:כ״ב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו אע"פ שהטמא נגע בו. ובפסולי המוקדשין כתיב. ודרשינן לזה ולא לאחר. ועי' במשנה ד:

[*שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה כדלקמן משנה ד]:

ירקבו. כתב הר"ב והא דלא תנן ידלקו משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי לידי תקלה כו' משום דדימוע קיל וכו'. וכך כ' הר"ש. *) [*והא] דבמשנה י פרק ח מפרש הר"ב גבי שמן דראוי להדליק כשנדמע ונטמא דמדליקין וגמרא ערוכה היא בסוף פרק קמא דפסחים. [*הא מסקינן התם רמי ליה בכלי מאוס דלא חיישינן תו לידי תקלה והכא בדבר יבש דהא עדיין לא הוכשר כבסיפא דמתניתין ולא ממאיס בכלי מאוס. ואתי ביה לידי תקלה הלכך לית ליה תקנתא]. והרמב"ם בפרק י"ד כתב בדין משנתינו מניחין אותן עד שירקבו בד"א בדבר שאין דרכו להאכל חי. אבל בדבר שדרכו להאכל חי. לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה עכ"ל. ומבואר שחלוקין הם בפירוש ירושלמי. טמאין ירקבו על דעתיה דר' יוחנן ידליק על דעתיה דחזקיה ניחא סבר ר' יוחנן וכו'. להר"ש מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני סבר כו' ולא ידליק. ולהרמב"ם מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני דאין הכי נמי אלא סבר ר"י דמשנתנו בדבר כו' ועיין מ"ש לקמן בפ"ח:

ואם למעשר ראשון וכו'. פירש הר"ב שלא נטלה ממנו תרומת מעשר וכו'. דאל"ה אינו ראוי לעשותו תרומת מעשר על טבלו כדתני בספרי שהביא הר"ב בפ"ק מתניתין ה לענין תרומה גדולה וה"ה לתרומת מעשר וכמ"ש בפ"ג משנה ב. ומ"ש עוד הר"ב יבקש מן הלוי שיחליפם כו'. לא הבינותי דבריו הללו דאע"ג דנימא משום דלא בעי לפרושי מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דס"ל דאף הישראל רשאי להפריש תרומת מעשר וכמו שעשה במתני' ה דפרק דלעיל מ"מ הכא אינו צריך לכך [*וגם אינו רשאי להחליף] דהא הכא במעשר ראשון מחויב לתתו ללוי משא"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר. והר"ש כתב סתם יעשנו תרומת מעשר על מעשר אחר. נראה דמפרש לה דאתיא כאבא אלעזר בן גומל. והרמב"ם פירש ואם למעשר ראשון נפלה שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה. וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלה ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם:

ואם טמאין היו. לשון הר"ב החולין והמעשר. וכן לשון הר"ש. מדלא נקטי בלישנייהו אותן החולין כלישנא דמתני' ש"מ דל"ג כלל במשנה אותן החולין. וגירס' נכונה היא דלגירסת הספר קשיא אמאי נקט חולין לחוד:

[*יאכלו נקודים. כתב הר"ב פי' ביובש כמו יבש היה נקודים. וכ"כ הר"ש אבל הרמב"ם כתב נקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמ' עכ"ל. ור"ל בירושלמי דקאמר והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ונ"ל דירושלמי קשיא ליה שאם הנקודי' שבמשנה כמו נקודים שבפסוק א"כ או קליות למאי נ"מ איצטריך למתני דתרווייהו טעמייהו משום שהם יובש ובלאו ה"נ קשיא על הר"ש והר"ב שפירשו דלא כבגמ' ולפחות ה"ל להזכיר גם אותו פירוש. עוד כתב הרמב"ם ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל [הכוונה] שילוש אותה ככר אחר ככר ע"כ]:

כדי שלא יהא במקום אחד כביצה. מ"ש הר"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנתנו אלא שהוא סובר שהדין הוא כך וכן פי' בפ"ב דמעשר שני משנה ד וריש פרק יג דאהלות ומשנה ו פרק יב דפרה וריש פ' קמא דטהרות. וקשיא מרפ"ב דטהרות ושם אפרש בס"ד. ועי' מ"ש בסוף פ"ב דחלה: