סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדַּמְּעוּ, וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדָּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ואם למעשר שני והקדש טהורים נפלה. יפדו ויאכל דמי המעשר בירושלים, והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה:

אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. כיצד סאתים של תרומה שנתערבו בעשרים סאין חולין הרי כל זה המדומע כ"ב סאה אם נתערב ממנו י"א סאה בפחות ממאה חולין אחרים אז יהיה הכל מדומע לפי שי"א סאה של מדומע יש בהן סאה אחת של תרומה בלבד:

ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון.העיקר אצלנו כי שאור של תרומה אם יש בו כדי לחמץ ולש בו העיסה והחמיצה שאותה עיסה כולה תרומה ולא נשער אותה לא במאה ולא במאתים. ועוד יתבאר זה בפרק שני ממסכת ערלה ואומר שאם יהיה על דרך הדמיון אוקיא של שאור תחמיץ ליטרא אחת מקמח ולשו ב' ליטרא מחולין בב' אוקיות משאור תרומה ונתחמץ הכל והיה תרומה אומר זה התנא שאם לקח מזו העיסה החמוצה שיעור אוקיא ולש בה ליטרא של חולין אינה תרומה עד שיקח מאותה עיסה הראשונה מחציתה בשוה וילוש בה ליטרא מחולין שיש בו משאור של תרומה העיקרי אוקיא והוא השיעור המחמץ לליטרא א':

ואין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. העיקר אצלנו שלשה לוגים מים שאובין פוסלין את המקוה ובתנאי שיהיה המקוה פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה שלא יגמור אותו המקוה אלא באותן המים השאובין אבל אם יש בו מ' סאה אפילו מלאוהו כל היום כולו בכדים ושופכים בו מים אינו נפסל ועוד יתבאר זה במקומו וכשנפלו אלו הג' לוגים מד' או ה' כלים אינן מצטרפים ואין פוסלים את המקוה עד שיהיו משלשה כלים או פחות וזה דעת יחיד והוא דחוי וכן אמרו בגמרא תמורה לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני היא אבל דעת החכמים שהם מצטרפין ופוסלין כמו שיתבאר במקואות והלכה כחכמים בכל:

ואין המחומץ מחמיץ וכו'. פי' הר"ב עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה. כדתנן במשנה ד פ"ב דערלה:

ואין המים שאובין פוסלין כו'. פי' הר"ב מקוה שיש בה כ"א סאין וכו' דאין השאובים פוסלין אלא א"כ הם כ' סאין וכו'. וכ"כ הר"ש [*ועוד כתב כן הר"ב במשנה ד פ"ד דמקואות] וכך הם דברי רש"י פ"ק דתמורה דף יב. וכ"א סאין דנקטי ברישא לאו דוקא אלא כל שיש יותר משהו מעשרים סאין סגי כדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' מקואות. והב"י בסי' ר"א בטי"ד בפסק המתחיל גרסינן בפרק ג' מינים וכו' כתב בשם רש"י דפרק הנזכר דעשרים סאה ורביע בעינן ומ"מ מסיק והלכה דעשרים ומשהו סגי. ולשון פותקין בברייתא בתמורה [יב.] ופיר' הערוך שהוא ל' השלכה כמו [פסחים ס:] שקל קלא פתק בי'. והר"ב בפ"א דתמורה משנה ד מפרש לבבא זו עוד בענין אחר: