שִׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין, כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶם הַמָּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכֵלִים, כָּל שֶׁהֵן, וּבַקַּרְקָעוֹת, אַרְבָּעִים סְאָה:

ורבי יהושע פוטר. בגמרא מוקי לה דוקא באוכל תרומת חמץ בערב פסח, מפני שזמנו בהול שהשעה דחוקה ועומד לבער החמץ של תרומה. והלכה כרבי יהושע:

מרה הוא הארס שמקיאין מפיהם הנחשים בעלי הארס ואומר בכאן כי כשהמים הם רבים כדי שתאבד בהם המרה שלא נחוש לגלוים ואם הם כ"כ מועטים שאם נפל בהם הארס שיהיו ממיתין נחוש לגלויים ואומר ר' יוסי כשהן בכלים אפילו יהיו רבים עד מאד שהם אסורים אם נתגלו וכשהם בקרקע עד ארבעים סאה ואם הם יותר מארבעים סאה לא נחוש לגלויין וממה שאתה צריך לדעת שאנו נחוש בגלוי ביום כמו בלילה ואין הלכה כרבי יוסי:

בכלים כל שהן. פי' הר"ב אפי' מרובין. דגזר מרובים אטו מועטין. הר"ש:

ובקרקעות ארבעים סאה. לשון הר"ב עד מ' סאה. ונראה לפרש שבא לומר דעד ארבעים סאה ולא עד בכלל. וכמו שכתב הר"ש דארבעים סאה אין בהם משום גלוי. תדע דכל מקוה מגולה הוא. אבל לשון הרמב"ם בפירושו ואם הם יותר מארבעים סאה וכו'. [*וכתב הר"ב ומים מגולים וכו' אסור להשקותן לבהמתו וכו'. פי' הר"ן [בע"ז פ' אין מעמידין] בראויה לאכילה. לפי שהאוכל ממנה נזוק ע"כ]: