וְחַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת וּבְמַעֲשַׂר עָנִי, וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים נוֹטְלִים, וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לְכֹהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. הַחוֹבֵט מְשֻׁבָּח. וְהַדָּשׁ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, תּוֹלֶה כְפִיפוֹת בְּצַוְּארֵי בְהֵמָה וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין, נִמְצָא לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה:

ואם הביאה שליש אפילו שוגג יקיים. משום דאסור לאבד את התרומה:

כמו שעניי ישראל מוכרים לכהנים המעשר שלהן כך הלוים מוכרין לכהנים המעשר שלהם בדמי תרומה לפי שאם תהיה החטה מדה בזוז בדרך הדמיון תהיה החטה של תרומה יותר ממדה בזוז לפי שאינה ראויה לאכילת כל אדם:

החובט משובח. הוא שיחבוט אותן במטה ואם רצה לדוש אותו זרע בבהמות יקח קופה מחטים של חולין אם הוא דש (מחטים) חטים או משעורים אם הוא דש שעורים יתלה בפי הבהמה כדי שתאכל מהם בעת הדישה וידוש לפי שאסור לו לקשור פי הבהמה בעת הדישה שהכתוב אומר לא תחסום שור בדישו (דברים כה) ואסור לו גם כן להכניסה בזרע התרומה לפי שהיא אוכלת ממנו אלא אם היתה בהמת כהן וזומם הוא מגזרת זממו אל תפק (תהלים קמ) וזמם שם המתג ענינו שלא ישים המתג בפיה בעת האכילה:

וחייבת במעשרות. פי' הר"ב והוא הדין בתרומה. כלומר תרומה גדולה ותרומת מעשר וכ"כ הר"ש. וכתב עוד ולא חש להזכיר אלא דברים הנתנים אף לזרים. כדי למוכרה לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר *) [וקתני] לה עכ"ל. דהא תנן מעשרות תרתי משמע [*ובפי' שהזכרתי כתוב ואף ע"ג דמ"ש אינו נמכר הא לא קתני ליה בהדיא ע"כ. ואפילו למאן דאמר דמעשר שני ממון בעלים איכא למימר] טעמא דאינו נמכר משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. ומעשר שני לבעלים. וכן הרמב"ם הזכיר בפירושו ובחבורו שהלוים מוכרים מעשר שלהן לכהנים. ולא הזכיר מכירה במעשר שני. [*ובריש מסכת מעשר שני כתבתי דהלכה כמאן דאמר ממון גבוה. ומיהו במשנה ט פרק ד בכורות כתבתי דמלישנא דמעשרות ליכא למידק דאף מעשר שני במשמע]:

[*ועניי ישראל מוכרים וכו'. וכך הלוים מוכרים לכהנים מעשר שלהן. הרמב"ם]: