חָבִית שֶׁשָּׁקְעָה לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, מִשָּׂפָה וְלִפְנִים, חִבּוּר. מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינוֹ חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּהּ רוּם קוֹמָה וְנָגַע כְּנֶגֶד פִּיהָ, חִבּוּר:

חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה. כגון זובו של זב ומעינותיו:

אומר תנא קמא כי כשהכניס טבול יום ידו ביין אשר בתוך החבית ונכנסה ידו משפת החבית ולפנים נטמא כל היין אשר בתוך החבית ואם נגע ביין אשר למעלה מפי החבית בלבד לא פסל אלא יין שבבור וכל מה שבתוך החבית טהור וכאילו היה נפרד מן היין שבבור ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

חבית ששקעה לתוך בור של יין. פי' הר"ב והיין שבבור חולין. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם מפרש דהכל תרומה. ואם נגע משפה ולחוץ לא פסל אלא יין שבבור. וכל מה שבתוך החבית טהור. וכאלו היה נפרד מן היין שבבור. ע"כ. אך בתוספתא שהביא הר"ש נראה כפירושו. שאין כאן תרומה אלא מה שבחבית וכך הם דברי הרמב"ם בחבורו פ"ח מהלכות ט"א: