טְבוּל יוֹם ב׳ · ח׳

בִּעְבּוּעַ שֶׁבֶּחָבִית שֶׁנִּקַּב בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ וּבֵין מִלְמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן, זֶה כְנֶגֶד זֶה, טָמֵא בְאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת. הַפְּנִימִי מִלְּמַטָּה וְהַחִיצוֹן מִלְמַעְלָן, טָמֵא בְאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת. הַפְּנִימִי מִלְמַעְלָן וְהַחִיצוֹן מִלְּמַטָּן, טָהוֹר בְּאַב הַטֻּמְאָה וְטָמֵא בְאֹהֶל הַמֵּת:

על המשנה הזו

משנה טְבוּל יוֹם ב׳ ח׳, מתוך מסכת טְבוּל יוֹם שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

כשמבשלין כלי חרס עושים אבעבועות גדולות וכבר נתבאר בתוספתא כי ענין אמרו בכאן בין מבפנים בין מבחוץ שינקב לתוך החבית ולחוצה לה ב' נקבים מכוונים והיתה החבית מלאה משקין ואין ספק אותו אבעבוע אשר בצד החבית אשר היא מפולשת לתוך הכלי תתמלא ג"כ מאותן משקים ואם נגע אב הטומאה במשקה שבאבעבוע מבחוץ ר"ל שישים אצבעו בנקב שבחוץ הרי כבר נטמא המשקה אשר בחבית וכן אם היתה החבית מוקפת אל פיה צמיד פתיל ונתונה באהל המת מטמא מחמת הנקב אשר בצד האבעבוע אשר בצד החבית וזהו ענין אמרו טמא באב הטומאה וטמא באהל המת וכן הדין גם כן כשהם השני נקבים זה שלא כנגד זה אמנם כשיהיה הפנימי מלמטה אבל אם יהיה הפנימי מלמעלה (כמו הצורה הזאת) ונגע אב הטומאה במשקה שבתוך אבעבוע לא נטמא משקה שבחבית לפי שהדבר אשר נגע בו הוא נפרד בכלי בפני עצמו כמו שיתבאר מן הצורה אשר ציירנו והוא ענין אמרו טהור באב הטומאה ויוצא בעבוע מן שחין פרח אבעבועות (שמות ט):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

בעבוע שבחבית. פי' הר"ב וכשהחבית מלאה משקין וכו' וכן בפי' הר"ש בלשון האחר שבגליון גם הרמב"ם פי' כן והקשה הראב"ד בספ"ט מהט"א דאם לנגיעת המשקים מה צורך להיותו אב הטומאה. והלא אף טבול יום פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית. ותירץ הכ"מ די"ל דלרבותא דסיפא נקטיה. שאע"פ שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית ע"כ. אבל הראב"ד דקדק עוד מל' המשנה טמא וטהור ולא אמרו טמאה וטהורה. אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהבעבוע טמא מאוירו כי הוא חשוב לו כפתח לפי שהמשקים באין לאבעבוע דרך העליון לתחתון. ואפשר שגם החבית טמאה. אבל כשנקב החצון למטה שאין המשקים שנכנסים שם נשארים בו. ואין נכנסים לחבית עד שעולין למעלה. אין זה הנקב חשוב להיותו פתח לא לחבית ואף לא לעצמו. ואינו מטמא באוירו דרך אותו הנקב. והתורה אמרה כל כלי פתוח. שהטומאה קודמת לפתחו וזה אינו פתחו ע"כ:

בין מלמעלה בין מלמטן. ובנ"א ל"ג ויש ליישב גי' הספר דכלומר בין שהבעבוע למעלה בחבית בין שהוא למטה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל