הַתּוֹרֵם אֶת הַבּוֹר וְאָמַר, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלֶה שָׁלוֹם, שָׁלוֹם מִן הַשֶּׁבֶר וּמִן הַשְּׁפִיכָה, אֲבָל לֹא מִן הַטֻּמְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף מִן הַטֻּמְאָה. נִשְׁבְּרָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת. עַד הֵיכָן תִּשָּׁבֵר וְלֹא תְדַמֵּעַ. כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְתַגִּיעַ לַבּוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיָה בוֹ דַעַת לְהַתְנוֹת וְלֹא הִתְנָה, נִשְׁבְּרָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

עד היכן תשבר ולא תדמע. פירוש עד כמה מניחה רחוק מן בור של יין וישלם התנאי ותהיה תרומה עד שאם היתה קרובה יותר מן המקום ההיא ותשבר אינה מדמעת לפי שלא נשלם עלייתה מן הבור שלימה כמו שהתנה ואמר כי כשהיתה קרובה מן הבור בענין כי כשתתגלגל תגיע לבור אשר בו היין או השמן היא עד עכשיו בגבול הבור ועדיין לא עלה ולא חזרה תרומה ועל כן אינה  מדמעת ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי:

על מנת שתעלה שלום. שלום מן כו'. וכן העתיקו הר"ב והר"ש. וכך דרכן של בני אדם לומר לשון שלום על כל צרה שלא תבא. והרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות העתיק שלם שלם מן כו':

רבי יוסי אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות. פי' הר"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה. וכן פי' הר"ש. אם בלבו היה להתנות אע"פ שלא התנה. ע"כ. וקשה לי מאי טעמייהו דרבנן דהא פיו ולבו שוין בעינן. כדתנן במ"ח פ"ג דתרומות. ונ"ל דהיינו דדייק הר"ב וכתב ושכח ולא התנה. דודאי אם היה בלבו בשעה שתורם. דאף רבנן לא פליגי. אלא כי קא מיפלגי כששכח בשעה שתורם. וס"ל ר"י דאפ"ה הואיל ובדעתו היה כך קודם לכן. אף ע"פ שעכשיו שכח. אזלינן בתר דעתו שהיה לו מעיקרא כשרצה לתרום. וכתב עוד הר"ש א"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך. ע"כ. וזה נראה יותר. דאילו היה בדעתו אע"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום. ורי"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם. אלא דאנן ידעינן ביה שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן. אע"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם. הואיל וכבר ידע שראוי להתנות. לב ב"ד מתנה על כל היודע. שיהא כאילו היה כן בלבו עכשיו על תרומה זו. אבל עם מי שאינו בר דעת. מודה ר"י דאין תנאי ב"ד מועיל לו:

סליק לה מסכת טבול יום