הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִכְּרֵשֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חוּץ מִן הַכְּלוּסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר:

ואין צריכין מחשבה. לחשב עליהן לאכילה. וכולה מתניתין מפרש לקמן:

כבר ביארנו כי ענין מחשבה הוא שיתכוין על אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם היה ראוי לעובד כוכבים בלבד הרי הוא אוכל וכבר ביארתי לך בא' של טהרות שכל מה שיטמא טומאה חמורה ר"ל אדם ובגדים א"צ הכשר וכל מה שלא יטמא טומאה חמורה צריך הכשר והוא אמר בהלכה הזאת כי הדברים אשר אין סופן לטמא טומאה חמורה אלא טומאת אוכלין בלבד והם עם זה אינם ידועים לאכילה על כן צריכין מחשבה ומזה הבשר שחותכין מן האדם או מן הבהמות או מן העופות והם חיים וכבר נתבאר לך פעמים בסדר הזה כי בשר הפורש מן החי אינו מטמא אמנם מטמא אבר מן החי וכן נבלת העוף הטמא לא תטמא טומאה חמורה כמו שזכרנו בראשון של מסכת טהרות וכן החלבים בכפרים צריכין מחשבה לפי שאינו מאכל אנשי הכפרים וכן הירקות המדבריות כולם אשר אינן נזרעים בגנות ואין צומחין בפרדסות ( * אינן) צריכין מחשבה לפי שאינן ג"כ מיוחדים למאכל אדם:

ושמרקעין. בצל חריף משתמשין בו ברפואות:

ופטריות. הוא צמח אין לו שרש ולא זרע ואוכלין אותו רוב העם מבושל ושלוק והוציא רבי יהודה מירקות המדבר הכרתי המדברי:

והרגילה ונץ החלב. הנקרא בערב אלח"ב ואמר כי באלו אין צריכין מחשבה לפי שהם מפורסמות ידועות למאכל אדם כמו הירקות הפרדסיות והוציא ר"ש העכביות והוא הצמח שעליו קוצין הרבה ומקלפין הקוצין ומשליכין אותן אח"כ יקלוף אותו שרש ויאכל נא או מבושל בבשר וקלוי באלפס בשמן ג"כ והוא רב מאד בארץ המערב ושמו מפורסם במערב אל מקלו"ב והוא מכלל מיני הקוצים ותרגום כערער בערבה כעכביתא ובבראשית רבה אמרו וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות והוציא ר' יוסי מצמח המדבר כלוסין ונאמר כי הוא הנקרא בערב ענב אל דיב ואין הלכה כשלשתן אבל אלו כולם והדומה להן הן צריכין מחשבה:

החותך מן האדם כו'. ולא חתכו לאכילת אדם גמרא פ"ה דכריתות דף כ"א וכתב הר"ב כולהו בחותך מחיים כו' דאין מטמא אלא אבר מן החי וכל המטמא טומאה חמורה א"צ הכשר כדלקמן ומ"ש ולא בשר שפירש מן החי כדתנן בספ"ו דעדיות:

מן האדם כו'. כי ענין מחשבה הוא שיתכוין אל אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לכנענים בלבד. הרי הוא אוכל. הרמב"ם ועי' בפרק העור והרוטב משנה ז':

מנבלת העוף הטמא. שאין לה טומאה חמורה כמפורש משנה פ"ק דטהרות:

והחלב. מפרש הרמב"ם פ"ג מהט"א חלב בהמה טהורה שחוטה וכתב אע"פ שהוכשרה בשחיטה (כדתנן בפרק העור והרוטב משנה ז') צריך הכשר שני אחר המחשבה ע"כ וטעמא כתב הר"ש במתני' דלקמן חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר"י דהכשר שחיטה לא מהני לחלב. משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה. ע"כ. עיין [מ"ש] במשנה דלקמן [ד"ה ונבלת]. ומשנה ט':

והרגילה. כתב הר"ב כך שמה בערבי ובלע"ז פורקקל"ה. וכ"כ הערוך. ואע"פ שברפ"ז דשבועות לעזו הר"ב ברידולגי"ש. הרי כתב שם שהוא חלגלוגית. וכן כתבתי עוד בשם הרמב"ם בפ"ט משנה ה' ותנן ליה ברפ"ט דשביעית. וכתב עלה הר"ב בערבי רגילה. נראה מזה שהכל אחד שהרי גם כאן פי' בערבי כך שמה רגילה:

עכביות. פי' הר"ב עשב מלא קוצים והוא דרדר כו' וכ"פ הרמב"ם. והביא מבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות ובסוף פ"ה דכלאים מפ' הר"ב דקונדס זה דרדר. ושם הביא כך הר"ש מבראשית רבה. וכ"כ הערוך ערך עכביות. ובבראשית רבה שלפנינו בפ"ך קוץ זה קונדס. דרדר אלו עכביות. ויש מחליפין קוץ אלו עכביות. דרדר זה קונדס. שהיא עשויה דרין דרין:

כלוסין. כתב הר"ב רמב"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדיב. ע"כ. ותמיהני דבספ"ק לא פירשו כך. ולכך נראה בעיני דהכא בבי"ת גרסינן. וכן הוא בפי' הרמב"ם. אע"פ שבנא"י מוגה בכ"ף. ומצאתי למהר"ם. שבנוסחתו הקלבסין: