דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּצֹּדוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַקְּלִפָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת. תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן, טְהוֹרָה:

ר"ע אומר אם יכול לחיות. ר"ל כי אם הוא בענין שאם יחזרהו למים שיחיה אז אינו מטמא כשנגע בו הטומאה לפי שהוא חי ואין החיות מיטמאים כל שהן חיים כמו שביארנו בפתיחה:

ויחור של תאנה. שבט מאילן התאנה כשנשתבר ובו גרעיני תאנים ונשאר מחובר באילן בקליפה אשר על האילן בלבד רבי יהודה אומר כי אותן תאנים אינן מטמאין אלא אחר כריתתם ופירוקן מן האילן וחכמים אומרים כי לא נחשוב אותו מחובר אלא אם נשאר בינו ובין האילן חבור כל כך שאם יקשר עם האילן יתחבר עמו וישוב ענף מענפיו ויפרח ויוציא פרח ותרגום (שמואל א ט״ו:ל״ג) וישסף שמואל ופשח ואין הלכה כר"ע ולא כר' יהודה:

רע"א אם יכולין לחיות. בנוסחת מהר"ם ז"ל משעה שאין יכולים לחיות:

שנפשח. תרגום וישסף ופשח (שמואל א' ט"ו) הרמב"ם:

ר"י מטהר. כתב הר"ב דחשיב להו כמחובר. ואין מחובר מקבל טומאה. כדמוכח במתניתין דספ"ב. וטעמא כתבתי בריש מכשירין [ד"ה הרי זה]: