שְׁנֵי אַחִים חֵרְשִׁים, נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת, אוֹ לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת פִּקְחוֹת, אוֹ לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אַחַת חֵרֶשֶׁת וְאַחַת פִּקַּחַת, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת חֵרְשׁוֹת נְשׂוּאוֹת לִשְׁנֵי אַחִים פִּקְחִים, אוֹ לִשְׁנֵי אַחִים חֵרְשִׁין אוֹ לִשְׁנֵי אַחִין, אֶחָד חֵרֵשׁ וְאֶחָד פִּקֵּחַ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרוֹת מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם. וְאִם הָיוּ נָכְרִיּוֹת, יִכְנֹסוּ, וְאִם רָצוּ לְהוֹצִיא, יוֹצִיאוּ:

אם רצה להוציא יוציא. דלא בעינן דעת האשה:

שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות חרשות כו': העקרים אשר יתבארו בהם טעם אלו המשניות הנקדמות כלם שלשה עקרים. האחד מהם שהחרש והחרשת מיבמים ולא חולצים. והשני שהחרש כשכנס אינו מוציא לעולם לפי שהנשואין גמורין לפי שהוא ראוי ליבם כמו שאמרנו וגרושיו גרועין מפני שהוא חרש וכבר ידעת שהחרש והחרשת נשואיהן גרועין וגרושי החרש כמו כן גרועין. והעיקר הג' כי האדם כשיש לו אשה ויש בנשואיה חסרון כגון שתהיה חרשת ונפלה אחותה לפניו לייבום הדין נותן בזה שתאסר עליו אשתו ויבמתו לפי שהן ב' אחיות שנשתתפו בקנינו אחר שאין נשואי אשתו גמורין שאילו היו נשואין גמורין תהיה אחותה יוצאה משום אחות אשה ולפיכך מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ואם החליצה נמנעת ממנו כגון שיהיה חרש תהיה אשת אחיו אסורה לעולם:

לשתי אחיות. עיין מ"ש ברפ"ג:

או לשני אחים חרשים. היינו רישא שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות חרשות. אלא דתני כולי גוונא בדידיה ובדידה. ועיין משנה י' פרק דלעיל:

יכנסו. כתב הר"ב שאינן בואמר ואמרה ואע"ג דקריאה אינה מעכבת. כדתנן פרק י"ב משנה ג' מפרש התם בגמרא [כדפירש הר"ב במשנה ד' פרק י"ב דמנחות] כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

ואם רצו להוציא יוציאו. ל' הר"ב דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה וכן ל' רש"י וה"ק דמפקע נישואין דידיה שהיו מכח זיקת אחיו דהויא ברמיזה אבל זיקה עצמה אין גט דוחה: