נָפַל לְמַיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁנָּפַל לְבוֹר הַגָּדוֹל, וְעָלָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְסוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בִּמְעָרָה, וְיָרַד מוֹשְׁכוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁהוּ כְדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם, וְהִשִּׂיאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְעַסְיָא בְּאֶחָד שֶׁשִּׁלְשְׁלוּהוּ לַיָּם, וְלֹא עָלָה בְיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים, מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, תִּנָּשֵׂא. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, לֹא תִנָּשֵׂא:

אינה חוששת. שמא ניתן לה יבם. אע״ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה, התם הוא דכל מה דילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה להיאך מיבם, אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להיאך אלא א״כ ילדה זכר, איכא למימר שמא הפילה, ואם תמצא לומר לא הפילה שמא נקבה היתה:

נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להם סוף כו': פרצוף צורה. וכשנשאר המת שלשה ימים לא יעידו על צורת פניו לפי שמשתנה ודומה לאחר. ואמרו חיה אוכלת ממנו כשאוכלת אבר שאם נחתך לא ימות אדם ממנו אבל אם ראה אותה אוכלת מוחו או בשר לבו מעיד שהוא מת ור' יהודה מפריש הענינים כמו שתראה ונפקא לן מהפרש הענינים פעם להקל פעם להחמיר לפי דברי חכמים. ומים שיש להם סוף בור או מערה של מים כשאדם עומד עליו אפשר לו לאדם לראות כל סביביו ומים שאין להם סוף מים שא"א לו לאדם לראות כל סביביו ולר"מ אין הפרש ביניהם וחכ"א מים שאין להם סוף אשתו אסורה שיש לנו לומר שמא יצא ממקום שאין אנו רואים אותו ומים שיש להם סוף אם שהה שם שיעור שא"א לו לאדם לחיות (בשעה זו) [בשיעור זה] בתוך המים אשתו מותרת. ור"מ חולק על זה והביא ראיה מאדם אחד שנפל לבור גדול ועלה לאחר שלשה ימים והוא מים שיש להם סוף ועמד שם שיעור גדול וחכמים אומרים אין מביאים ראיה ממעשה נסים. ודין מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו שבארנו אבל אם נשאת לא תצא והלכה כחכמים בכל הדברים וכמו שזכר רבי יוסי כמו כן:

ועלה לאחר שלשה ימים. כתב הר"ב אבל חכמים פליגי בברייתא [* ואמרו לו] לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים דמדלא ניים תוך שלשה ימים אי אפשר לו לחיות ורבי מאיר אפשר דמסרך באבנים שבמים וניים פורתא. גמרא:

ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו וכו'. ופירשו בשם הרשב"א שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו דאל"כ חוששין זה הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר. ולפי מ"ש לעיל דאיירי בשיש להם סימן מובהק ברגלו. לא בעינן קשרוהו ברגלו. וזה נראה דעת הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גירושין שכתב בדין משנתינו והעלו ממנו אבר ודקדק בנ"י מדקאמר אבר אחד ממנו. נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו:

מן הארכובה ולמעלה תנשא לפי שנעשה טריפה בכך ואינו יכול לחיות. וא"ת דאף ע"ג דאינו יכול לחיות. ובהכרח הוא שימות מכל מקום אי אפשר שתנשא אשתו אלא לאחר מיתה. כבר כתב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א שלא התירוה אלא לאחר שנים עשר חדש גם [כן] לפי שידוע שטריפה אינה חיה י"ב חדש וכן אמרו בירושלמי ע"כ. וכתב בכסף משנה יש לגמגם על זה ממ"ש בר"פ אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי"ב חדש ע"כ. ולא מצאתי כדבריו. גם בספרו בית יוסף לא השיג בזה כלל [*שוב דקדקתי בתוספות דפרק אלו טרפות שם מצאתי דמ"ב ע"ב בד"ה ואמר רב יהודה כו' דמחלקים בשם ר"ת לענין חסרון בגולגולת דמפרש דלא הוי אלא עם הקרום ובהמה מטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם הקרום ע"כ. אבל זה אינו ענין לטרפה שאינו חי י"ב חדש גם הקשו שם ודחו את פירושו ומחלקים דקרומו של אדם חזק וקשה יותר ולא מצטרף אבל במה שמצטרף שניהם שווין אדם ובהמה ובפרק אחרון דזבחים דף קי"ז [צ"ל קט"ז] שם מצאתי דכתבו התוס' דר"ת רגיל לחלק בין טריפות אדם לטריפו' בהמה ומיירי התם לענין חיות י"ב חדש אבל בר"פ אלו טריפות מייתי ראיה מאיוב אבהמה. אך בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ו ע"ב) בענין יתוש שנקר במוח טיטוס כתבו דדרך חוטמו נכנס ועוד דיש חילוק בין טריפת אדם לבהמה כדפרישית פרק קמא דעירובין ע"כ. אבל לא מצאתי שם כלום]: