שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נָכְרִיוֹת, וּמֵת אַחַד מֵהֶן, וְעָשָׂה בָהּ הַשֵּׁנִי מַאֲמָר, וָמֵת, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת, שֶׁנֶאֱמַר (דברים כה), וּמֵת אַחַד מֵהֶם יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, שֶׁעָלֶיהָ זִקַּת יָבָם אֶחָד, וְלֹא שֶׁעָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְיַבֵּם לְאֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּה. שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵת אַחַד מֵהֶן, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית, הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אֶחָת:

שלשה אחין נשואין שלש נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת כו': טעם זה אינו ממה שנאמר יבמה יבא עליה עד שיהא איסור דאורייתא אבל הוא מדרבנן גזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות ואילו ייבם לשתיהן או חלץ לאחת מהן וייבם השניה יאמרו שזה ג"כ מותר בשתי יבמות הבאות מבית אחד. ואין הלכה כר"ש:

שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהן כו': דין זאת המשנה נקדם אצל בעלי המשנה קודם הלכה השביעית מזה הפרק ואיחרה בחבור אע"פ שלא היה צריך אליה אחר כן:

שלשה אחין נשואין וכו'. ה"מ למנקט ואחד מופנה. תוספות:

חולצות ולא מתיבמות. ופליג אמתניתין דספ"י כמ"ש בס"ד:

ולא שעליה זיקת שני יבמין. כתב הר"ב דגזירה וכו'. שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד וכו' דתנן במשנה י"א פ"ד דאחת פוטרת כולן ואי שרית ליה הכא לחלוץ לבעלת זיקת שני יבמין וליבם לאידך חיישינן דלמא בשתי יבמות הבאות מבית אחד אתי נמי לחלוץ ברישא והדר ליבומי והא קאי עליה בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. גמרא. ועיין פ"י משנה ח' וט':

שני אחין וכו' ה"ז אסורה עליו עולמית וכו'. משנה זו נשנית ראשונה מפני שהיה סבור דמתניתין ז' בשלשה אחין דלא מדחיא מהאי ביתא לגמרי דחזיא לנשוי נכרית היה סובר דשריא דקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה. והדר סברא לאסורא ושנאה תחילה משום דחביבה לי' דחידוש הוא. ומשנה זו אחרונה לא זזה ממקומה. גמרא. ועיין מ"ש בשם התוספות במשנה ו':