הֶעָרֵל וְכָל הַטְּמֵאִים, לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵּיהֶן, יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, הֵן וְעַבְדֵיהֶן יֹאכְלוּ, וּנְשֵׁיהֶן לֹא יֹאכֵלוּ. וְאִם לֹא יְדָעָהּ מִשֶּׁנַּעֲשָׂה פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכֵלוּ:

הערל. כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה:

הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה כו': הטעם בהיות הכהן ערל לא יאכל בתרומה וקדשים מה שנאמר בפסח תושב ושכיר לא יאכל בו ואמר בתרומה תושב כהן ושכיר לא יאכל וכמו שהערל אינו אוכל פסח לאמרו וכל ערל לא יאכל בו כמו כן לא יאכל הערל בתרומה וקדשים וכבר ידעת שפצוע דכא וכרות שפכה בעילתן בעילת זנות.

הערל. פי' הר'"ב שמתו אחיו מחמת מילה וכ"פ רש"י אבל ערלה שלא בזמנה מיבעי לן בגמרא אי הוה ערלה. ומ"ש הר"ב דילפינן מפסח וכו' עיין בפירושו לסוף פרק י"ט דשבת:

וכל הטמאים. דאמר קרא (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל איזה קודש שאוכלין אותו כל זרע אהרן זכרים ונקבות הוי אומר זו תרומה דאילו חזה ושוק אינו בחזרה. בת כהן שנשאת לישראל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק [כדנפקא לן מבתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים בגמרא פ"ז דף ס"ח ע"ב. ומדלא כתיב בקדשים לחוד וכתיב בתרומה שמעת מינה נמי להא דכיון שנבעלה לפסול לה כו' [כמו] שכתבתי במ"ד פ"ז] וכי תימא תרומה נמי אינה בחללה. חללה לאו זרעו דאהרן היא. ואם לא ידעה. פי' הר"ב ואם לא בא עליה והוא מלשון וידע אדם [צ"ל והאדם ידע] את חוה אשתו (בראשית ד׳:א׳): הרי אלו יאכלו. ובנשואה לו קודם שנעשה פצוע דכא דהואיל וכבר אכלה ואפילו לת"ק דמ"ג פ"ו דסבירא ליה משתמרת לביאה פסולה לא תאכל. הכא שאני שכבר אכלה. ולא דמי נמי לבת ישראל שניסת לכהן ומת דהתם פקע קניניה הכא לא פקע קניניה. גמרא: