הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה, וּבַקֹּדֶשׁ הָיְתָה. פָּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו:

עד שבחברון. אותן העומדין למטה שואלין לו הגיע האור לחברון, והוא משיב הן. וכדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון:

הביאוהו לבית הפרוה ובקדש היתה כו':בגדי זהב הם בגדי כהונה גדולה שלובש בשאר ימי החול והם שמונה כלים והם מארגמן ושש וצמר צבוע תכלת וזהב ואבנים כמו שמפורש בתורה והם כתנת ומכנסים אבנט ומצנפת ואפוד וחשן ומעיל וציץ.

ובגדי לבן הם ארבעה והם שמשתמש בהן כהן גדול העבודה המיוחדת בצום כפור והן כולם מפשתים לבן. אמר השם יתברך [ויקרא טז] כתנת בד קדש ילבש וגו' ואין הלכה כרבי מאיר:

הביאוהו וכו'. עיין במ"ג פ"ז:

הפרוה. פי' הר"ב מכשף כו' בנאה כפי' רש"י ובמ"ג פ"ה דמדות כתב גם כן פי' הרמב"ם. וכן כתבו התוס' בשם הערוך:

רבי מאיר אומר פשט קדש כו'. דס"ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בין בגד לבגד תרוייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונים הוא. ולדידיה במשנה ד' פשט וקדש ידיו ורגליו וירד וטבל כו' ולבש וקדש כו' אלא ההיא מתני' כרבנן דהכא. גמרא ד' ל"א ע"ב:

לבש וקדש ידיו ורגליו. הכל מודים בקדוש שני שלובש ואח"כ מקדש. מ"ט דאמר קרא (שמות כ״ה:ד׳) או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה. גמ' דף ל"ב ע"ב: