מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻלְמוּס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְבָרִים טְמֵאִים, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ, וְרַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ, הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:

דברי ר״א. אכלהו קאי, אמלך וכלה וחיה. והלכה כר״א:

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים כו':בולמוס מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש כלל וזה החולה הוא מין ממיני החלאים הנקראים בלשון חכמים נכפין ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האסטומכא וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם:

ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם. ולאלו ולכיוצא בהם אין נותנין להם בתחילה האיסור החמור אבל נותנים להם איסור הקל יותר אם נתישבה דעתם מוטב ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו.

וחושש בפיו הוא שיתעכלו החניכים שאם יניחוהו יתעכל החיך.

וסם שם העיקר איזה עיקר שיהיה. ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול.

ואמרם כל ספק נפשות דוחה את השבת להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה הענין ושלא לאחרו ואפי' בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חוליו ושלא נאמר אין ספק החולי יתמיד עד לשבת האחרת ונצטרך לחלל עליו השבת על כן נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:

דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם הרמב"ם בפירושו. וכתב בכסף משנה פי"ד מהמ"א. דאע"ג דתנא ביה"כ עסיק קמ"ל אפילו דברים טמאים. לומר דא"צ לחזר אחר דברים המותרים וכו':

עד שיאורו עיניו. ולשון הר"ב וכשמראיתו חוזרת. וכן לשון רש"י והר"ן ומצאנו למראה עיניו ישעיה י"א ג' לכך אין להגיה ראותו:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. פירש הר"ב שאינה רפואה גמורה. וכ"כ רש"י. וז"ל הרמב"ם כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען:

החושש בגרונו. ול' הר"ב החושש בשיניו ופי' שמתחיל בשר החניכים כו'. כן פי' רש"י בעובדא דרבי יוחנן חש בצפידנא דמייתי בגמרא אהך מתניתין. והרי"ף והרא"ש כתבו ל' המשנה החש בפיו. ול' הטור החושש בשיניו. בסי' שכ"ח:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם פי' רש"י אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתם [לבא] לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. הכי מסיק בגמרא דף פ"ה ע"ב: