הָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֵי הַמִּטָּה, טְמֵאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל שָׁלשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֵי בְהֵמָה, טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל שְׁלשָׁה. הָיְתָה טַלִּית אַחַת תַּחַת שְׁנֵי יָדַיִם, תַּחַת שְׁנֵי רַגְלַיִם, תַּחַת יָד וָרֶגֶל, טְמֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַסּוּס מְטַמֵּא בְרַגְלָיו וְהַחֲמוֹר בְּיָדָיו, שֶׁמִּשְׁעֶנֶת הַסּוּס עַל רַגְלָיו וּמִשְׁעֶנֶת הַחֲמוֹר עַל יָדָיו. יָשַׁב עַל קוֹרַת בֵּית הַבַּד, כֵּלִים שֶׁבָּעֵקֶל טְמֵאִין. עַל הַמַּכְבֵּשׁ שֶׁל כּוֹבֵס, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו, טְהוֹרִין. רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַמֵּא:

רבי שמעון אומר שהזב לא נישא רובו על כל אחד לפי מה שבארנו אותו בכף מאזנים ואמנם דברי הכל בבהמה כולן טהורות סיבת זה מה שביאר הש"ס (שבת דף צג.) וזה כי העיקר אצלינו מסייע אין בו ממש וכאשר חשבו שאחד מאלה הד' רגלים של בהמה שכבר נשא הרי הטלית אשר תחתיו טהורה לפי שסמיכות הבהמה ההיא על ג' הנשארים וזה הרביעי אע"פ שלא נשאתהו והוא עוזר אותן מסייע אין בו ממש וכן נאמר בכל רגל מד' שהוא מסייע וע"כ כולן טהורות:

ועקל. הוא הקשר הסובב את הדבר הנסחט.

וקורת בית הבד הקצה האחד הוא למעלה מן העקל והיא סוחטתו ועל הקצה האחר היה יושב הזב:

ומכבש של כובס. מכבש שכובשין בו הכובסין הבגדים אחר שכבסן יכביד אותן תחת המכבש וכשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יודע מצורת מכבש של כובסין אצלם באותו זמן לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד על גבי הכלים שיהו משכב ור' נחמיה אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן ואין הלכה כר' נחמיה ולא כרבי שמעון ולא כרבי יוסי:

היה רכוב. ובפ"י דשבת דף צ"ג מייתי לה וגרס היה רוכב. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו מהלכות משכב שם אבל הר"ב העתיק כגירסת הספר. וגם היא נכונה. שכן בלשון גמרא פ"ק דב"מ דף ח' ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ג' פ"י דנדרים (ד"ה אביא):

מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה. כתב הר"ב הלכך כל חד וחד ה"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע. ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה. הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן. ולפיכך כולן טהורות. הרמב"ם פ"ז מה' משכב (הלכה ה'):

הסוס מטמא ברגליו כו'. והגירסא הפוכה בפרק המצניע. שכתוב שם (דף צג) בכל הספרים הסוס מטמא בידיו כו' ובפי' רבינו חננאל היא כתובה שם כמו בכאן הר"ש:

*[שבעקל. פי' הר"ב היא הכפיפה שעוצרים כו' והוא לשון הערוך. וצריכים לפרש שמ"ש ואחר שעוצרים הזיתים. היינו קודם לכן בכלי אחר המיוחד לכך. והיינו סתם בית הבד. ועיין במשנה ה' פ"ד דב"ב. ובמשנה ד' פ"ח דמנחות:

על המכבש של כובס. כלים שתחתיו טהורין. לשון הר"ב שאין היושב בקצה הא' של מכבש. מכביד על הכלים. וז"ל הרמב"ם כשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסים אצלם באותו (הזמן) לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד ע"ג הכלים (שיהו) משכב. ור"נ אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ע"כ. ומפרש ג"כ קורות בית הבד. שהקצה האחד שלה. הוא למעלה מן העקל. והוא סוחטהו. ועל הקצה הא' היה יושב הזב ע"כ. וז"ל הרמב"ם בחבורו [שם הלכה ז'] ישב הטמא על קורת בית הבד. כל הכלים שבעקל טמאים שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס. הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. מפני שהוא רפוי. ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו. שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים מתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע"פ שהוא קשור ע"כ. ופי' הכ"מ דביושב על הקצה מיירי. וה"ל להכ"מ להביא ראיה מפירושו שבמשנה וכתב עוד דאפשר דמש"ה נקט התנא מכבש של כובס. מפני שאין דרך להדקו מפני שא"צ לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו אבל מכבש של חייטין מהדקין אותם בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופין ע"כ. אבל הראב"ד כתב על פי תוספתא דמכבש טעון באבנים מיירי ולפיכך האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה ותרקב (שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ' דלקמן) ואע"פ שהבגדים שבתוכו ראויים לישיבה. השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו. ור"נ מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו ועל כן תפסו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים (כדתנן לתרוייהו בספ"ך דשבת) מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ואין קפידא בהו מלישב עליהם. ברוך ה' אשר גלה סודו ליראיו עכ"ד ותוספתא זו הביאה הר"ש בזה הלשון בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור"נ מטמא בזמן שחוזר בכלים (וגי' הראב"ד בזמן שמהודק בחבלים) כלים שתחתיו טמאין וראיתי למהר"ם שפי' וז"ל המכבש אין משענת המכבש על הכלים ולכך טהורים שהרי טעון אבנים בתוכו ומשענת המכבש על האבנים ולא על הכלים ובזמן שחוזר בכלים פי' שהאבנים שבתוכו אין נוגע בהן המכבש אלא המכבש חוזר על הכלים טמאים שהרי משענת המכבש על הכלים לפי שהמכבש הן שתי לוחות וכדי שלא יפול לוח על לוח משימין בין לוח ללוח אבנים ועצים ובין לוח ללוח החלל לפי שעה משימים כלים וישב הזב על המכבש אותן כלים טהורים שהרי משענת המכבש על האבנים ור"נ מטמא משום דאלו ינטלו אבנים נמצא משענת המכבש על הכלים ע"כ. ונראה בעיני שכך הן דברי הרמב"ם שבחבורו ולא כאשר הם בפירושו דמשום שיושב על הקצה ולא עליו ממש וכמו שהבינם הכ"מ אלא אפילו יושב על המכבש ממש: