הַנּוֹגֵעַ בְּזוֹבוֹ שֶׁל זָב, וּבְרֻקּוֹ, בְּשִׁכְבַת זַרְעוֹ, בְּמֵימֵי רַגְלָיו, וּבְדַם הַנִּדָּה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, אֶחָד הַנּוֹגֵעַ וְאֶחָד הַמַּסִּיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹשֵׂא:

והאוכלים והידים להיות שניות. דכיון דפירש ממטמאיו, אינו אלא ראשון בעלמא:

אלה הנמנין כולן הן מאבות הטומאה והנוגע בהן או נושאן מטמא בגדים כמו שבארנו בראשון של כלים

ודברי רבי אליעזר אף הנושא ר"ל כי המסיט צריך שיהיה נושא ואז יטמא ב' ויפסול א' כמו שביאר הש"ס (חולין דף קכד:) ואין הלכה כר' אליעזר:

ואחר המסיט. ולא קתני נושא ונישא דהכא אינו מטמא במשא אלא אם כן שיש בו ג"כ היסט. וכמו שכתב הר"ב בנבלה ומת. וטעמא דגרע הכא ממשכב ומושב. כתב הר"ש במשנה ג' פרק קמא דכלים דכל הני אמעוטי מאבן מסמא שלא יטמאו תחת אבן מסמא. וכמו שכתבתי שם בשמו. וכיון דאמעוטי אינן מטמאין אא"כ שיזוזו ויוסטו. דעיקר רבויא דמרבינן אבן מסמא. היינו היכא שהטומאה אינה זזה. ולאו דוקא אבן אלא אפילו נייר המפסיק שאינו נוגע ומזיז הטומאה. וכדלעיל משנה ה'. אלא נקט אבן משום קרא ושומת אבן. דמיניה גמרינן אבן מסמא. אבל עיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט ומשום הכי *נמי דאמעטו היינו דבעינן להיסט דוקא. ובלאו הכי לא סגי. והיינו דלא קתני נושא ונישא. דמשמע בלא היסט עכ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם דלא מצריך לעיל היסט עם המשא. צריך עיון דלא קתני נושא ונישא. ושמא סמיך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט:

רבי אליעזר אומר אף הנושא. כתב הר"ב והוא שנושא קאמר. וכן פי' הרמב"ם. וטעמייהו מהגמרא שהביאו לעיל משנה ג'. אבל הר"ש כתב דדוקא התם מפרש הגמרא הכי. אבל בכאן אין צורך אלא פליג אתנא קמא דקאמר שאין משא בלא היסט שעמה. וקאמר איהו דאף הנושא בלא היסט נמי. משום דאיהו לא ממעט להו מאבן מסמא ולפיכך לדידיה אף בלא היסט מטמאין: