הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת עוֹף טָהוֹר וְהִיא בְּבֵית הַבְּלִיעָה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, טָהוֹר, וְטָהוֹר הַתַּנּוּר. הֱקִיאָהּ אוֹ בְלָעָהּ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. וּכְשֶׁהִיא בְתוֹךְ פִּיו, עַד שֶׁיִּבְלָעֶנָּה, טָהוֹר:

כבר בארנו בתחלת הסדר הזה ובתחלת מסכת טהרות כי בולע נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעתו והוא אז כמי שנגע באב מאבות טומאות דאורייתא וכאשר הקיאה אחר שבלעה או בלע אותה אחר שנכנסת באסטומכא יהיה כמו שפירש ממטמאיו וישאר ראשון לטומאה ולא יטמא בגדים אז וכל זמן שלא תכנס בבית בליעתו אלא שהה בפיו הוא טהור וכבר זכרנו ראיות זה כולו ואח"כ אמר כי כשלקח נבלת העוף הטהור בפיו והכניס ראשו לאויר התנור כי האדם ההוא טהור כל זמן שלא יבלענו כי לא נאמר בהיותה נסתרת ונכנסת ומתחבא בתוך אויר התנור תהיה כמו בלועה

ואמרו וטהור התנור ר"ל כי התנור טהור ואפילו אם בלעה וראשו בתוך אויר התנור ולא נאמר כיון שהתנור מטמא מאוירו וזאת מטמא אדם בתוך בית הבליעה שהיא גם כן תטמא התנור לפי שנכנסה באוירו בשעת הבליעה וכבר בארנו בפתיחה כי בולע נבלת עוף הטהור אינו מטמא אדם וכלי חרס בשעת הבליעה כמו שביאר ר' יהושע בכלל הקודם והתנור מכלל כלי חרס כמו שבארנו במקומות מכלים:

הכניס ראשו לאויר התנור טהור. וטהור התנור. והר"ב השמיט וטהור. וכן הר"ש. וה"נ ל"ג בנ"א. אבל הרמב"ם העתיק כגירסת הספר. ומפרש דהכניס ראשו לאויר התנור טהור האדם שהנבלה בפיו ועדיין לא בלעה. וקמל"ן דלא תימא שבהיותה נסתרת ונכנסה ומחבאה בתוך אויר התנור. תהיה כמו בלועה. והא דקתני וטהר התנור. מיירי כשהיא בלועה. וכדפי' הר"ב:

טהור התנור. לשון הר"ב דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס. וכן ל' הר"ש. וכלומר דכל אלו דאמרן דמטמאים שנים משום בגדים. כל אלו אינם מטמאים אדם וכלי חרס ונמצא כלשון הזה בגמרא פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ח.) כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועוד בריש אלו מציאות וכ"ע לא ידעי:

הקיאה או שבלעה. לשון הר"ב היינו פירש וכן ל' הר"ש. וכלומר היינו פירש דתנינן לגבי אינך. ולשון הרמב"ם בפ"ו מהא"ה [הלכה י"ד] ואחר שבלע הרי זה פירש ממטמאו. ומ"ש הר"ב דלא יאכל כתיב כו' עיין מ"ש בריש טהרות: