כֹּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עֹלַת אִישׁ, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:

ומחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ויולדת שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן:

כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה כו': דבר תורה והכהן המקריב את עולת איש וגו' ואמרו חז"ל אין הפרש בין האיש והאשה בזה הענין ומה שאמר איש פרט לעולת הקדש רוצה לומר שאם התפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדש ואתה יודע ממה שזכרנו שעולה שנשחטה שלא לשמה כשרה אע"פ שלא עלתה לבעלים משום חובה הואיל וזכה המזבח בבשרה וכן הכהנים בעורה: ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו רוצה לומר עלתה משום חובה אבל רוצה לומר עלתה לגבי המזבח:

כל שלא זכה המזבח בבשרה. פירש הר"ב כגון שאירע בה פסול קודם זריקה ואע"ג דבמ"ד תנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהן. מתניתין בהווה דאין הפשט קודם זריקה. פירש"י מפני שאסור לשהות הדם כל כך. ומתניתין דלקמן אי אתרמי דאפשיט קודם זריקה ונפסל הבשר וזרק הדם עורותיהם לכהנים שהדם מרצה על העור בפני עצמו. אוקימתא דאביי בגמרא. ופסק הרמב"ם בסוף [פי"ט] הלכות פסולי המוקדשין.

עורה לכהנים. ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו ר"ל עלתה משום חובה אבל ר"ל עלתה לגבי המזבח. הרמב"ם:

ואחד עולת אשה. כתב הר"ב דעור העולה ריבה עולת נשים ועבדים הכי. תניא [בגמרא]. וכתבו התוספות דמחד קרא ממעטינן. דהא ילפינן מהדדי בג"ש דלה לה [כמ"ש בפ"ג דברכות [פ"ג]] ועיין מ"ש במ"ח פ"ק דר"ה. ומ"ש הר"ב דאיש פרט למתפיס עולתו לבדק הבית כלומר דמקרי עולת הקדש ולא עולת איש ולא אתמר בגמרא מה ראית לרבות נשים ועבדים ולהוציא עולת הקדש ונ"ל דמדחזינן שברוב דיני התורה הושוו אשה לאיש כמ"ש בספ"ק דקדושין [מ"ו]: