טָמֵא שֶׁאָכַל, בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר, חַיָּב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, חַיָּב. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ. וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת הַגּוּף:

כיון שהוציאו פסלו. ואפילו הכי חייב, והוא הדין לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ. ור׳ יוסי הגלילי אמר לך, מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שכן היתה לו שעת הכושר, תאמר לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר. ואין הלכה כר׳ יוסי הגלילי:

טמא שאכל בין קדש טמא ובין קדש טהור כו': הכל מודים שאם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר חייב כרת אם אכל מאותו הבשר ולפיכך אין ראוי להקשות על ר' יוסי במה שאמרו לו כיון שנגע בו טמא הוא ואין מחלוקת אלא אם נטמא הבשר ואח"כ נטמא האיש שעבר ואכלו חכמים אומרים חייב כרת לפי שדעתם שהוא איסור כולל ואומרים מגו דנאסר בבשר טהור וחייב עליו יתחייב על זה בכלל כל הקדשים ור' יוסי אין דעתו איסור כולל ואינו אומר מגו דנאסר ועוד יתבאר איסור כולל והדומה לו בכריתות במקומו ושם נבאר איסור כולל מן העיקרים שאנו סומכין עליהן בכל הדברים אבל מצד הגוף אינו חייב כרת אלא אם היה הוא בעצמו טמא ואין משגיחין על טומאת הבשר וזהו מה שנאמר נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם: ומה שאמר פטור ר"ל פטור מן הכרת אבל הוא חייב מלקות וכתוב בתוספתא דזבחים טהור שאכל טמא והאוכל מן הקדשים לפני זריקת דמים ומן האימורים לפני זריקת דמים הרי זה לוקה את הארבעים ואין הלכה כרבי יוסי:

רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טהור וכו'. כתב הר"ב כשנטמא הגוף כו' כולי עלמא ל"פ דחייב כרת. דטעמא דר"י משום דאין איסור חל על איסור הוא. וכאן איסור טומאת הגוף קודם. רש"י. וכתב הרמב"ם ולפיכך [לא חייש] רבי יוסי במה שא"ל כיון שנגע בו טמאהו. ע"כ. ורבנן היו סבורין דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא. וגמר מתרומה דפטרינן לטמא האוכל תרומה טמאה [כמ"ש בספ"ט דסנהדרין]. ואם תאמר ולרבנן היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה. וי"ל כגון שתחב לו חבירו. והכא ידעי הנך רבנן דר"י הגלילי לא איירי בתחב לו. א"נ בשלא נכשרה. או בנילושה במי פירות. ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמא התרומה. ואיצטריך קרא דפטר בתרומה [במחוללת] כשנטמאת תחלה ולאשמועינן [בעלמא] דאין איסור חל על איסור. ולמאן דאמר חל בעלמא. שאני התם דגלי קרא. תוספות פ"ז דחולין דף ק"א [וכן בתוספות סנהדרין פ"ג ע"ב ד"ה פרט]:

שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. פירש הר"ב דכתיב וטומאתו עליו ונכרתה. בטומאת הגוף הכתוב מדבר. מי שטומאה פורחת ממנו. רש"י: