הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, פָּטוּר, וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, פָּטוּר. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַּר זְמָן, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה:

חוץ מגיתה. מערכה של עצים מסודרין כמין גת היו עושים לה במקום ששוחטים אותה בהר המשחה כנגד פתחו של היכל. ואם שחטה חוץ למקום ההוא פסולה. אבל אינו חייב עליה משום שוחט קדשים בחוץ, דרחמנא פטריה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ומדקפיד קרא לענשו שלא הביאו, שמע מינה בעומד להביאו שם משתעי קרא:

הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן כו': אותו ואת בנו הוא שישחט אחד משניהן וישאר השני ויהיה זה הנשאר קרבן שאין מותר להקריבו עד למחרת היום לפי שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ומחוסר זמן הוא שלא שלמו לו אחר שנולד ז' ימים שנאמר שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לו והוצרך בה להשמיענו אלו השלש שאילו אמר בעלי מומין היינו אומרים לפי שהן כעורים למראה וחכ"א עליהם שהוא פטור הואיל ואינן ראוין אבל תורים שלא הגיע זמנה שאין בהם מום אין חולקים בהם חכמים ואילו אמר ג"כ תורים שלא הגיע זמנם היינו אומרים לפי שאינן נפסלין אחר הכשרות ולפיכך יחייב ר"ש אבל בעלי מומין שהוקדשו להקרבה ונדחו לפיכך אמרו פטור כשהקריבן בחוץ ואילו השמיענו שתי המצות הללו היינו אומרים לפי שהפסלות בגוף הזבחים אבל מחוסר זמן ואותו ואת בנו שהן נפסלין בטעם חוץ לגופם אין חולק עליהם ר"ש לכן הודיענו שהוא חולק בכל והלאו הזה הוא מה שנאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום ומה שאמרו חכמים כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה אין הענין שחייב כרת ומלקות שזה לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות ובבבא קמא ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו ואין הלכה כר"ש בכולם:

הרובע והנרבע וכו'. מפורשים ברפ"ו דתמורה ועמ"ש שם בס"ד ועי' במשנה ד' פרק בתרא דבכורות:

שנאמר לפני משכן ה'. ובגמרא פריך וה"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד לא הביאו דלעיל ומשני דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל.ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי. אינו ראוי לבוא. אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא. איצטריך לפני משכן ה'. ומפרשים לה בגמרא דכולהו דמתניתין משכחת להו שנאסרו אחר שהיו נראין. ואין להאריך בזה:

בלא תעשה. פירש הר"ב דלא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. אמר להו משה לישראל כי עליתו לארץ י"ד שנים שכבשו ושחלקו ישרות תקריבו דהיינו נדרים ונדבות. חובות לא תקריבו ואפילו בבמת ציבור. עד שתבואו אל המנוחה זו שילה. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקא"ל משה לא תעשון. גמרא:

תורים שלא הגיע זמנן. בלשון הר"ב הגהתי כדתנן וכו' שכן הוא בפירוש רש"י ומדמצינו הר"ב שמפרש הזמן בבני יונה וכדפירש רש"י הדעת מכרעת שגם בכאן העתיק ל' רש"י ונשמטו מידי הסופר וא"נ על ידי עצמו והרי היא כשגגה שיצאה מלפני השליט:

אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו'. כתב הר"ב וצריכא כו'. גמרא. ומ"ש הר"ב ובני יונה כתב רש"י דל"ג לה. ומ"ש משום דלא חזי ואדחו וכו' לרווחא דמלתא נקטינן הכי ובלא"ה המ"ל דאימא מודי וכו' וכדמסיק נמי לקמן:

וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בל"ת. אין הענין שחייב כרת ומלקות [שזה] לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות [פ"ג] ובב"ק ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו הרמב"ם: