הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

שקבלו את הדם על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור ומן הרוטב כו': רוטב הוא המרק וקיפה הוא התבלין שמבשלים בתבשיל הראוי להן: ואלל שיורי הבשר המתדבקים בעור בשעת הפשט. וגידים שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינן דופקין ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. וכשהוא אומר בזה הענין קרנים וטלפים ר"ל קצוות הדקות מהקרנים וטלפים הסמוכות לגוף שכשחותכין אותם מבצבץ מהם דם אמר אם חשב על כזית על שום דבר מכל זה לאכלו תוץ למקומו לא פסל הזבח אבל הוא זבח כשר לפי שאלה הדברים אע"פ שנאכלין אין חוששין להן ואין סומכין עליהם לאוכלן וכן אם היה הקרבן עצמו פגול או נותר ואכל כזית מאותו הפגול או הנותר או אכל מזבח כשר והיה האוכל טמא ולא אכל משום אחד מהן הבשר עצמו רק מן הקרנים [מן הטלפים] ומן העור וכל מה שסיפר אינו חייב כרת כמו שחייב האוכל בשר נותר או פגול או האוכל בשר קדשים והוא טמא וכבר ביארנו בפ' הב' מה הוא הפגול ומה הוא הנותר:

מן העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הרמב"ם שם. ועיין פ' דלעיל מ"ב:

הרוטב. ל' הרמב"ם הוא המרק. ועיין ברפ"ט דחולין בפי' הר"ב ומ"ש שם:

הקיפה. פי' הר"ב תבלין ודק דק שבשולי קדרה. וכן ל' רש"י. ובלשון משנתינו נשנה ג"כ בר"פ העור והרוטב. וכ"כ רש"י כאן שהוא כדמפרש בהעור והרוטב. ותימה דהתם מפרשים רש"י והר"ב תבלין בלבד. וכן הוא התם בהדיא בגמ' דאילו דק דק אוכלא מעליא הוא. וכן פי' הרמב"ם בכאן קיפה הוא התבלין שמבשלין בתבשיל הראוי להן ע"כ ופי' תבלין עיין במ"ה פ"ט דשבת. ובמ"ה פ"ב דטבול יום מפרש הר"ב [קיפה הם] התבלין והמרק ושומן הבשר שנמוח ונ"ל שכל אחד למד מענינו:

אלל. פי' אחר שכתב הר"ב גיד הצואר כו' עיין עליו ברפ"ט דחולין:

הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הרמב"ם: