בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבְחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

בית שמאי אומרים כל הנתנין על מזבח החיצון. יש מהן שטעונין ארבע מתנות. ויש מהן שטעונין שתים שהם ארבע. ויש שטעונים מתנה אחת, כדתנן באידך פרקין. והשתא קאמר דכולן שלא נתן אלא מתנה אחת בדיעבד כפר, דכתיב (דברים י״ב:כ״ז) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע, מדלא כתיב סביב דמשמע שתי מתנות שהן ארבע:

בית שמאי אומרים כל הנתנים על מזבח החיצון כו': עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה שהקרבנות שזורקים דמן על מזבח החיצון יש מהן טעון מתנה אחת ויש מהן טעון שתי מתנות ויש מהן טעון ארבע מתנות כמו שיתבאר וכל זה למצוה אבל אם נתן מתנה אחת בכל קרבן וקרבן מהן כפר לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח באיזה צד שיהיה. וחלקו ב"ש וב"ה בחטאות שנכפל בהן ג"פ על קרנות מזבח העולה ומיעוט רבים שנים ויהיו כולן שש מתנות אמרו ב"ש ד' למצוה וב' לעכב לפי שכל זמן שמזה מדם החטאת פחות משתי מתנות לא כפר וב"ה אומרים שבפסוק האחד בלבד מן השלשה שנאמר בחטאת הוא שכתוב בהן קרנות מזבח העולה אני אומר מיעוט קרנות שנים *) (יראה היות סוגיית שנית פנים מכוונת אל הביאור האמיתי בלעדי נטיה אל המזבח תוספת נתוסף בחוץ) ושני פסוקי האחרים כתוב בהן קרנות מזבח העולה ולפיכך יהיה המובן משלשה פסוקים ד' מתנות ג' למצוה ואחת לעכב ויעלה בידינו מהמחלוקת זו שב"ה שאומרים מתנה אחת הוא העיקר ועליו ראוי לסמוך והשאר למצוה לפיכך אם זרק ראשונה כתקנה לא הפסיד הקרבן ואפי' הפסיד המחשבה בהזאה שניה ומה שאחריה ואם נתן הראשונה חוץ לזמנה יהיה הקרבן פגול ואפי' נתן השניה ומה שאחריה חוץ למקומה לפי שהשניה ומה שאחריה אינן אלא תשלום המצוה ואינן מתנאי הכפרה הכרח עד שנלך אחר המחשבה בהן ולדעת בית שמאי שאומרים שתי מתנות הן עיקר בחטאת אם נתן את הראשונה חוץ לזמנה והשניה חוץ למקומה אינו פגול לפי שכבר ערב מחשבת הזמן עם מחשבת המקום בשתי ההזאות שניהן יחד עיקר ולפיכך יהיה כשוחט חוץ לזמנו וקבל חוץ למקומו שאינו פגול כפי העיקרים שביארנו בפרק השני ואין אנו צריכים לשנות ששוחט חוץ לזמנו או חוץ למקומו שענינו מחשבת הזמן ומחשבת המקום כמו שנתבאר בפרק השני וזכור זה תמיד בכל המקומות שלא זכרנו אלא על המחשבה: *) [כל זה גליון מתלמיד אחד שהוסיף בחוץ כלומר בצד הספר ואח"כ נדפס בפנים בשגגות המדפיס]

[*שאם. עיין במשנה דלקמן מ"ש שם בס"ד]:

נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פגול כו'. והא דלא תני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. דכי איתשל להתירא איתשל. פי' לענין היתר הבשר והאימורין נשאלה אם נתן מתנה אחת בחטאת ונשפך הדם ועמדו ב"ש ופסלו וב"ה הכשירו דהוה ליה ב"ש לחומרא. גמרא: