לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵּׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד:

לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם הזבח כו': מכלל דברינו נתבאר לך שלא הוצרך שיהיו השלמים נשחטים לשם שלמים ולא עולה לשם עולה וכבר הודעתיך בתחלת המסכתא שאם שחט סתם כשר והתנא הזה הצריך שתהא כוונת בעל הקרבן לאלה הו' דברים מוסף על השוחט: וא"ר יוסי שהוא תנאי בית דין שאין הולכים אלא אחר מחשבת העובד בלבד ר"ל השוחט או המקבל או הזורק אבל בעל הזבח לא והלכה כרבי יוסי ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלים נדחין ואין ענין המחשבה תלוי אלא בעושה אחד מד' העבודות בלבד כמו שנזכר:

לשם זבח. שנאמר (שם ז') ובשר זבח תודת שלמיו. שתהיה זביחה עם שאר העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנו'. הרמב"ם ספ"ד מהלכות מעשה הקרבנות:

אף מי שלא היה בלבו. פי' הר"ב אלא שחטו סתם כו' וכן פירש"י ומשמע דתנא קמא נמי אשוחט קאי. והיינו דפירש הא דקאמר ר"י שאין המחשבה כו' אף כי אמרי הבעלים וכו'. והרמב"ם פי' דת"ק מצריך שתהא כוונת בעל הקרבן כו' ופליג ר"י וכו' ואתא שפיר שאין המחשבה כו'. לאפוקי לת"ק דמצריך ג"כ למחשבת בעל הקרבן. ומ"מ אף ת"ק לא אמר אלא לכתחלה. ולא דבעלים מפגלים. דהא בגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא. דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלים. ומדאמרי' מתניתין [דלא כי האי תנא ולא אמר ר"י דלא] וכו'. ש"מ דאף לתנא קמא [אין] הבעלים מפגלים ועיין במשנה ז' פ"ב דחולין: