זְבָחִים ח׳ · ב׳

קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ, זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא. קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרְבוּ בִבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר. הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם:

על המשנה הזו

משנה זְבָחִים ח׳ ב׳, מתוך מסכת זְבָחִים שבסדר קדשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

אפילו אחת בריבוא ימותו כולן. דכיון דנתערבו באיסורי הנאה אין תקנה לפדותם דנימא ירעו עד שיסתאבו. ולא בטלי ברובא, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וחטאות המתות הן חמשה, ואלו הן, ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה. אלו חמש חטאות מניחין אותן במקום סגור עד שימותו מאליהן, והן נקראין חטאות המתות:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מה שהוא כו': מין במינו מקריבין את כלן ובשביל הבעלים אע"פ שאין אנו מיחדים אותן לומר זה קרבנו של זה ואין דין זה נוהג אלא בקרבנות נשים שאינם צריכין סמיכה אבל קרבן האנשים שצריך סמיכה בבעלים שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו מן הנמנע להקריב אותו לשם בעלים הואיל ולא נדע מי הן והואיל ונתערב מין בשאינו מינו כגון שנתערב לו עולה בשלמים מניח אותן עד שיפול בהן מום ואז מוכרים שניהם כל אחד בפני עצמו כאילו מכר אחד בדינר והשני בשני דינרים ואז יתחייב להביא מדמן עולה בשני דינרים ושלמים בשני דינרים לפי שאין אנו יודעים אי זה מהן היה עולה ואי זה שלמים ומפסיד דינר וזהו מה שאמר ויפסיד המותר מביתו: ומה שאמר ויאכלו כבכור וכמעשר ר"ל שלא ימכרו בשווקים ואין שוקלים אותן בליטרים כמו שאין עושין כן בבכור ובמעשר כשאירע בהן מום כמו שיתבאר בחמישי מבכורות וענין החטאת שאי אפשר להתערב עם האשם בשום פנים מבואר היטב והוא שהאשם לא יהיה אלא מזכרי הצאן כמו שבארנו בתחלת דברינו במסכת הזאת ולא תהיה חטאת ממין הצאן אלא ממין הנקבות בלבד וכשתעיין כל הקרבנות כפי חלוקיהן תמצא זה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

זה יקרב לשם מי שהוא. לשון הר"ב ולא יזכיר שם אדם. ומשמע אבל יזכיר לשם מי שהוא. והתוספות הקשו מהא דאמרינן וכתבו הר"ב בספ"ד] שהוא תנאי ב"ד שישחוט סתם ולא לימא לשמן דילמא אתא למימר שלא לשמן. ופירשו לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי. ומ"ש הר"ב וה"מ בקרבנות של נשים כו' גמרא. וכתבו התוספות דלא משני הכא א"נ בחטאת העוף כדמשנינן במ"ג פ"ג דגיטין [כמו שהעתקתי שם] דהכא בזבחים מיירי ועוד דעופות לאו בני רעייה ופדייה נינהו. וליכא נמי למימר מין במינו כגון בכור בבכור. ומעשר במעשר דמשמע דמיירי בכל קדשים. וכתבו עוד דאף על גב דמצינו בנזיר פ"ח ששנים מביאין קרבן בתנאי וכן בפ"ה דכריתות שניהן מביאין אשם אחד וחטאת אחת התם כדי לפטור עצמן מקרבן תקנו שיביאו בלא סמיכה מ"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה ודאי לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו. ע"כ. והרמב"ם פ"ו מהלכות פה"מ כתב עוד תקנה אחרת מלבד הרעייה שיתן האחד חלקו לחבירו. ויראה לי שלמד כן מדר"ש דס"ל הכי בשנים שמביאים אשם אחד וחטאת אחת בפ"ה דכריתות. ואע"ג דהתם הלכה כר"ע ורבי יוסי דפליגי עליה. וכ"כ שם הר"ב והרמב"ם במשנה ה'. וכן פסק הרמב"ם בספ"ח מהלכות שגגות. הכא שאני דאל"ה תומם:

וימכרו ויביא בדמי היפה כו'. לשון הר"ב שאם מכר אחד מהם בשנים כו'. והרמב"ם בפירושו ובחיבורו [פ"ו מהפה"מ] מחייבו שימכור כל אחד בפני עצמו. [*והטעם דאם ימכרום ביחד אכתי הדמים מעורבים. ונמצא שעדיין נחוש שמא יחליף שקדושת בהמה חלתה על דמיה ואין משנים מקדושה לקדושה ומפני כך פירש"י שאח"כ מביא מעות מביתו כו' כמו שהעתקתי לשונו בפ"ט דפסחים משנה ח']:

נתערבו בבכור. עיין במ"ח פ"ט דפסחים ומ"ש הר"ב שאין להם פדיון כו' כדתנן ספ"ג דתמורה:

ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כו'. הכא ל"ג וימכרו דהא בכור ומעשר אסורים במכירה. ורש"י כתב מדהכא א"א לגרסו הלכך בכולי מתניתין נמי ל"ג וימכרו ובתחלת חלולין יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת כו':

ויאכלו כבכור וכמעשר. פירש הר"ב שלא ימכרם באטליס כו'. דשאר פסולי מוקדשים נמכרים באטליז כו' דיש הנאתן להקדש כדתנן רפ"ה דבכורות. וכתב רש"י וא"ת השתא איכא בהאי זבח המעורב פסידא דהקדש דכיון דאין נשקל בליטרא לא טפי ופריק ליה [אין] הכי נמי דמשום פסידא דידיה לא מזלזלינן בבכור ומעשר. נהי דאי לא הוה מיערב דליכא זילותא אלא בדידיה. מזלזלינן ביה משום דרווחא נמי דידיה הוא אבל באחריני משום איהו. לא מזלזלינן. ע"כ:

חוץ מן החטאת ומן האשם. [*ובספר אחר גרס והאשם] פירש הר"ב שהחטאת אינה לעולם איל וכו' והחטאת אינה באה אלא נקבה מלבד שעיר נשיא שהוא זכר כדכתיב שעיר עזים זכר. וכמו שכתב הר"ב בסמוך. ומשום הכי נמי איצטריך לפרש דהחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי ליה במאי דפירש דהחטאת אינה אלא נקבה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל