דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם:

מוקצה. שהפרישוהו לקרבן לעבודה זרה, ונעבד נמי, שניהם מותרים להדיוט:

דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר כו': רואין אותו כאילו הוא מים פירושו כמו שאבאר. והוא שאם נפל מן היין או מדם החולין על דם הקדשים והוא דבר מועט עד שאילו היה מים עומד הדם בעינו אדום אז הוא כשר ואם היה הרבה עד שאילו היה מים בטל מראית הדם בטל במיעוטו ואסור לעשות ממנו הזיה: ור' יהודה אומר אין דם מבטל דם אלא אפי' נפל כמו י' ליטרין דם חולין על משקל דרכמון א' מדם קדשים מותר להזות ממנו ולא נאמר בטל במיעוטו שפשוט אצלו בכל דבר מין במינו לא בטיל וכבר נתבאר מדבריו שזה העירוב הוא שיפלו המים או הדומה להן על דם הקרבן ולא שיפול דם הקרבן במים או ביין או בדם אחר וכן נאמר בגמ' לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם למים ראשון ראשון בטל וזה כבר מבואר וראוי ואין הלכה כר' יהודה:

דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר. אפילו רבנן מודו דלא אסרו לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה כגון אברי חטאת ואברי עולה. וכן נתנין למעלה כו' כדלקמן אבל חולין גמורין שרי לכ"ע. לשם עצים ולשם מים. וכן נתערב בדם פסולים בדם התמצית. מדלא מפרשים התם דפליגי ברואה אני. תוספות. ומ"ש הר"ב וה"מ כשנפלו כו'. אבל אם נפל דם קדשים לתוך מים. אמרינן קמא קמא בטיל. [ועיין פ"ו דחולין משנה ה'] ובמשנה ט' פ' בתרא דע"ז מפרש התם לענין יין נסך. דהיינו כשנפל מתוך כלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה. וכן פירשו התוספות אדהכא בכאן ובמנחות:

אם יש בו מראית דם כשר. לאו באדמימות מעט מתכשר. אלא מראית דם גמור קאמר. למעוטי היכא דדיהא מראיתו. דהא אי לאו טעמא דעולין או מין במינו. היה דם הפר מבטל דם השעיר כדלקמן אעפ"י שאם היה דמו של פר מים היה בו מראית דם קצת. תוספות: נתערב בדם בהמה כו' רואין כו'. רי"א אין דם מבטל דם. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח) הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר. רבנן סברי מכאן לעולים שאין מבטלין זה את זה [והני דמים דמתניתין לא עולין נינהו ולהכי מבטלין אהדדי]. ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל. ורבנן דלמא משום דמין במינו הוא. אי אשמועינן מין במינו ולא אשמועינן עולין כדקאמרת. השתא אשמועינן דעולין משום עולין הוא. ודלמא עד דאיכא מין במינו ועולין. קשיא. ורבי יהודה דלמא משום עולין הוא. אי אשמועינן כו' ודלמא כו' קשיא. גמרא פ"ג דמנחות דף כ"ב:

רי"א אין דם מבטל דם. לשון הר"ב דמין במינו לר"י לא בטיל. ואפילו טיפה לתוך כלי. גדול וכן לשון רש"י. ומדבריהם למדנו דר"י בקמא קמא בטיל נמי פליג. והדין עמהם ממתניתין ה' פ"ג דאהלות כדפירש הר"ב שם. ומסוגיא דפרק בתרא דנדה דף ע"א פירשו כך. ותימה על הרמב"ם שנראה מלשונו שבפירושו דאף ר"י מודה בקמא קמא בטיל: