שולחן ערוך - אורח חיים · סימן רס״ו

דין מי שהחשיך לו בדרך. ובו יג סעיפים:מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו עכו"ם לא יניח כיסו על חמורו מפני שהוא מצווה על שביתתו אלא נותן כיסו לעכו"ם להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו ואפי' לא נתן לו שכר על זה ואע"פ שנתנו לו משחשיכה מותר אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה לעכו"ם אא"כ באה לידו מבעוד יום דהשתא הוי ככיסו:

אם אין עמו עכו"ם מניחו על חמורו וכדי שלא יהיה חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת דלאו עקירה היא וכשהיא עומדת נוטלו הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה: הגה והוא לא ירכוב על החמור אלא ילך ברגליו ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הליסטים או שאר סכנה ואפי' הוא תוך התחום יכול לישב על החמור ולרכוב (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ):

היה עמו חמור וחרש שוטה וקטן יניחנו על החמור ולא יתננה לאחד מאלו:

היה עמו חרש ושוטה יתננו לשוטה לפי שאין לו דעת כלל:

שוטה וקטן יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת חרש וקטן יתננה למי שירצה:

י"א שכשנותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטל ממנו כשהוא עומד הגה ודוקא כשנותן להם משחשיכה אבל כשנותן להם מבע"י מותר בכל ענין:

אם אין עמו שום אחד מכל אלו יטלטלנו פחות פחות מד' אמות ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו אבל אם לא בא לידו לא:

י"א דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו:

הגיע לחצר החיצונה המשתמרת נוטל מעל החמור כלים הניטלים ושאינן ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שהם מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו מניח תחתיהם כרים וכסתות ודוקא במשואות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פירוש מהתשמיש שהיה מוכן לו) אלא פורקן בנחת שלא ישברו ולא יניח על הבהמה משום צער בעלי חיים:

חשכה לו בדרך ותפילין בראשו או שיושב בבהמ"ד בשדה וחשכה לו מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו מניחן שם:

היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום רץ תחתיה עד ביתו ודוקא רץ אבל לילך לאט לא כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה דזמנין קאי ולאו אדעתיה אבל רץ אית ליה היכירא וכי מטא לביתיה כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרה"י זריק לה כלאחר יד דהיינו שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחריו:

יש אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות כן אבל לא בכיסו וי"א דה"ה לכיסו: הגה ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם למצניעו ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לעכו"ם לשמרו ואם מביאו אין לחוש (אגודה מסכת ביצה ב"י סי' ש"ט) ועיין לקמן סי' ש"י אם הכיס תפור בבגדו מה דינו:

מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אע"פ שירא פן יקדמנו אחר: